את התובנות החדות ביותר אפשר תמיד לשמוע ממי שנקרא “האיש ברחוב”, או “האזרח הפשוט”, אם זה נהג המונית או השיפוצניק, אם זה המוכר בחנות או עובד הניקיון, השליח, וכן הלאה. למדתי זאת מאבי ז”ל. חלק מזמנו הקדיש למטאטא רחובות עילג בשם גורביץ, שהיה ממונה על רחובנו הקטן והיה נכנס אלינו לקבל מאמא כוס תה. עם גורביץ ניהל אבי האינטלקטואל שיחות בענייני דיומא, והן ריתקוהו. חוכמת הרחוב.

גם אני משוחח קצרות מפעם לפעם עם עובד מחלקת האשפה, שמגיע במכונית האיסוף הענקית לפנות את תכולת פחי הזבל. “יש לך נכדים, נכון?”, שאל אותי אבנר בשבוע שעבר. השבתי בחיוב. “האם חשבת מה יהיה איתם בעוד 20־30 שנה? אני לא חסיד של איתמר בן־גביר, אבל ראית מה עשה לו איימן עודה? הם מרגישים שהם חזקים ויכולים להרשות לעצמם הכל. אם עודה מתנהג כך, מה הפלא שהערבים הישראלים מתפרעים ומרגישים שהם על הסוס?”. אבנר לא חיכה אפילו לתשובתי, ונסע עם המשאית להמשך מלאכת יומו. ועודה? הוא בעזות מצח התפאר: “אני גאה במה שעשיתי”.

אבנר מבטא רחשי לב של רבים בישראל. מתחת למעטה שביעות הרצון של רובנו מרמת החיים, תוך הדחקת שלל דאגות ובעיות, המתח הנפשי גובר. הולכת ומתעצמת שאלת נאמנות ערביי ישראל. שתי מגמות הפוכות התחדדו אצלם: מצד אחד, מגמה חיובית - השתלבות שניכרת יותר ויותר בחיי היומיום של המדינה. אם זה בספורט, אם זה בבתי החולים ובבתי המרקחת, אם זה במשרדי הייטק ועורכי הדין, וכמובן באתרי הבנייה.

מצד שני, מגמת שלילית - יותר ויותר גוברים בתוכם אלמנטים מרדנים, פרועים, שכבר חוללו מהומות, פרעות, השתוללויות כמעט חסרות תקדים. אני יודע שמדובר במיעוט, אבל מעבר לקבוצה הפורעת, יש רחש־בחש שמזהה חולשה ישראלית, כלומר משטרתית־ביטחונית. בערים המעורבות כמו עכו ולוד בטוחים תושביהן היהודים כי מה שאירע במאי שעבר יחזור על עצמו בצורה חמורה יותר בעתיד הלא רחוק. הכתובת על הקיר. המתח מורגש בחלל האוויר, החשש מפני הבאות מתגבר.

גם שותפותה של מפלגה ערבית – לראשונה בתולדות המדינה – בממשלה, אינה מפיגה את החששות. אולי להפך. התנועה האסלאמית, בכיסוי של דאגה לאזרחים, ליומיום שלהם, תוך טיפוח מגמות בדלניות, סחטה עד תום את הקואליציה בהחלטות התקציב: הזרמת מיליארדי שקלים למטרות לא לגמרי מוגדרות, כניעה לכל גחמה של מנסור עבאס, ועצימת עיניים בפני המתרחש מתחת לפני השטח במגזר הערבי.

יו”ר רע”ם הוא מרואיין מבוקש, יודע להלך קסמים על מראייניו וצופיו, אך מגמגם באשר לעמותה הקשורה לכאורה במפלגתו, שמעבירה, לפי הטענות, כספי משלם המסים הישראלי לגורמי חמאס בעזה. חברו לסיעה, יו”ר ועדת הפנים ווליד טאהא, חוזר ומצהיר ש”אנו עומדים לימין עמנו הפלסטיני”.

חברי הרשימה המשותפת תקפו את הצהרת בלפור “הארורה” ומשקרים בעזות מצח באשר לפרעות מאי ו"חילול מסגד אל־אקצא”.

השיח הערבי בכנסת הופך אלים יותר ומתריס יותר נגד המדינה. זו לא רק דחיפה פיזית אלימה של עודה, אומנם מחוץ למשכן, אלא גם אמירות בלתי נסבלות של דוברי הרשימה המשותפת, וביניהם עופר כסיף (“הטרור הגדול ביותר הוא הכיבוש”), שחוצות כל גבול תרתי משמע.

לדאבון הלב, יו”ר הכנסת עובר בשתיקה על אמירות אלה של ביזוי שבועת הנאמנות, ללא תגובה הולמת, באמתלה שטרם הוקמה ועדת אתיקה. אני יודע כי מיקי לוי מתאמץ להנהיג שיח מתון יותר בדיוני המליאה, וטוב שכך, אבל איך זה שהוא מתיר לחברי הכנסת הערבים להשתלח בשפה לאומנית גסה ומתריסה? האם זה במסגרת הדמוקרטיה הפרוצה שלנו?

עד למאי שעבר הייתי מבקר מפעם לפעם בכפר קאסם, עובר בכיכר המרכזית ובה האנדרטה ל־49 הנרצחים מאש לוחמי מג”ב ב־1956, מבין את הכאב. יפה עשה הנשיא יצחק הרצוג שהשתתף בעצרת הזיכרון והביע את סליחתו וסליחת המדינה. אבל מול טבח זה, “פקודה בלתי חוקית בעליל”, מה עם כל מעשי הטבח שביצעו ערבים ביהודים? ולכן, טוב עשתה הכנסת שדחתה את ההצעה להכריז על יום זיכרון מיוחד לכפר קאסם. יום שנתן דרור לשחרור סיפורי נכבה מצוצים מהאצבע או מהסבתא, ולמאמרים ב”הארץ” על מה שבעיתון העברי הזה מכנים “פשעי ישראל”.

הקרב על הזיכרון אף הוא מתחדד ומצטרף ללחץ על ישראל, מבית ומחוץ. סיר הלחץ הנפשי של האזרחים מתחיל לרתוח. והממשלה? היא נחה בזחיחות על זרי התקציב, עוצמת עיניים לנוכח מצב שנמצא כמעט על סף פיצוץ. לא פלא שאבנר והמוני אזרחים מוטרדים מפני הבאות.