בימים טרופים אלה (כך היו נפתחים פעם מאמרים רבים. הקלישאה נשכחה. הימים נטרפו לגמרי), כשהוויכוח על גורל הנתניהוס, המשוועים ממש לעסקת טיעון (כולל קלון), דוחק הצדה עניינים שוליים כשיא האומיקרון, הפסקת הבידודים, נסיקות המחירים, ההתקרבות להסכם גרעין בווינה, מחדלי המשטרה, ההתלקחויות בכנסת ויציבות הממשלה - האם נצליח לבצע את הבלתי אפשרי: להתקדם לאנשהו כשאנו צועדים במקום?
את מצבנו, נכון לעכשיו, ניתן לתאר בסדרת שאלות השוואתיות, מהסוג של "או ש..", שהתשובות עליהן חוצות את העם. למשל: האם נתניהו, האהוב שלנו יפה התואר, יתעשת כאריה, יבעט בעסקת הטיעון, כתקוות רוב תומכיו ומתנגדיו, ויחזור למשפטו, גבר־גבר, לנצח או ללבוש את הסרבל הכתום - או שיושפל ויחתום על כתב הכניעה לחוק ולמשפט הישראלי, יודה במרמה ובהפרת אמונים ויוחתם ויוכתם בקלון היסטורי?
האם המיליונים שקיבץ ינונמגל למימון הגנת האהוב שלנו יפה התואר, כדי לפתותו להמשיך במשפטו, יוכרו על ידי שלטונות המס כתרומה למיליונרים נזקקים או כמתנה מידידים? האם NSO, המותקפת מכל צד, משדרת קריאת SOS, להתריע שהאיום עליה הוא איום על כל הסייבר הישראלי המצליח, העוסק הרבה בפיתוח יכולות סופר־מתקדמות של התקפה, חדירה והגנה - או שתאפשר לתוכנת הרוגלה שלה, "פגסוס", גם לחדור לרשתות הסמויות של המשטרה ולגלות אם אכן היה שימוש פסול בתוכנה כלפי "אזרחים תמימים" ולברר למה לא הופעלה נגד הפשיעה הרצחנית במגזר הערבי, הבדואי והיהודי? והאם האומיקרון הוא נגיף קשה בזכות עצמו וחייבים להסתגל לחיים איתו – או שהוא רק מין שפעת?
ואם לא ייעלם בקרוב עם שאר וריאנטי הקורונה, נזדקק במקסימום לחיסון שנתי, משולב עם חיסון השפעת (פייזר בטח כבר שוקדים על כך)?
ולנוכח כל השאלות החצי קיומיות האלה וחוסר הוודאות המפחיד שתלוי מעלינו, מתגלה לעיני הספקנים, מחפשי הדרך להמשך בטוח ומשותף של קיומנו כאן, מסר של מחשבה, תבונה, רציונליות והתבוננות נכונה, שמעביר רב אלוף (במיל') גדי איזנקוט, מטובי הרמטכ"לים שהיו לנו, בראיון מרתק ואמיץ שהעניק לבן כספית ("מעריב המוסף", יום שישי האחרון).
איזנקוט, אחראי, ממלכתי, צנוע, קפדן ורב ניסיון, לא בזבז לריק את תקופת הצינון שלו ואמר דברים סדורים וברורים על עתידנו והתנהלותנו כאן. לא מצע אישי שקורץ לבוחר העתידי, אלא ניתוח וניסוח נכונים של היעדים הקיומיים, החברתיים, הביטחוניים והמדיניים, כולל תיקון חוסרים קריטיים, שמחייב שינוי תודעה. לדעתו, החוסן הלאומי ההכרחי לעמידותנו נפגע משסעים בעם, מהסתה, מאי־השוויון, מצניחת האמון במוסדות הלאומיים ומירידת הסולידריות. הוא חושש שבהיעדר תפיסת ביטחון לאומית ברורה ומוצקה – כולל הצבת מטרות לאומיות מרכזיות לעשרות שנים קדימה, חברתיות, ביטחוניות, כלכליות ומדיניות, ואסטרטגיה ברורה להגשמתן – ישראל תיסחף לפעילויות לא מתוכננות ותסתכן בהתפרצויות ביטחוניות פתאומיות.
הוא חושש מאוד שאנו נסחפים למדינה דו־לאומית, בגלל סירוב ממשלות ישראל להידברות קבועה עם הרשות הפלסטינית כדי להסדיר את היחסים ולקראת היפרדות בין העמים (שאלה: האם מישהו יכול להציג את תכלית האין־תוכנית של הימין, למניעת היווצרות מדינה דו־לאומית אפרטהיידית, באמצעות סיפוח והחלת החוק הישראלי על השטחים הכבושים?). יש לו גם דעות ברורות על עקיפת חוקים, התנחלויות ומאחזים עברייניים, ההתנהלות המזיקה מול חמאס ועל התחמקות הממשלה מלהחליט החלטות קשות והכרחיות. אני בטוח שאיזנקוט יודע גם איך להכין את ישראל לעתיד הנכון ולשמור עליה מפני אויביה ומפני עצמה. אם ילך לבחירות הבאות עם הוודאות, העקרונות והיעדים שקבע בראיון חשוב זה, אני אתמוך בו, ואני בטוח שרבים אחרים יעשו זאת.