המקצוע השנוא עליי מכל המקצועות שלמדנו בבית הספר היה מתמטיקה. גבוה־גבוה נסק מעל שאר המקצועות, כשהוא מעורר אצלי אלרגיה חריפה, חיל ורעד ועוקף בקלות מישורים שנואים כדוגמת ביולוגיה (ההתמודדות עם פיפטות וחיות בפורמלין שברה אותי) ואפילו פיזיקה (שנשמעה לי כמו סינית).
משוואות בשני נעלמים, חרוטים ושאר מרעין בישין היו לסיוט הגדול של נעוריי. עד לפני מספר שנים נהגתי להתעורר מדי כמה לילות מחלום מחריד, כשזיעה קרה מכסה את גופי. בחלום כל תואריי ומעמדי בחיים נשללו, היות שכשלתי בבגרות במתמטיקה. בגרסה אחרת השבתי רק על חציו של מבחן הבגרות, מהסיבה הפשוטה שלא הפכתי את הדף. הלכה למעשה עברתי בקושי ועם רוח גבית את מכשול שלוש היחידות. עבדתי קשה בבית, לקחתי תגבורים ומורים מהוללים, ונשמתי לרווחה וכמעט שלא האמנתי כשהתבשר לי שקיבלתי ציון גבוה מ־60.
הסלידה מגיעה לא רק מטריגונומטריה מתקדמת, אלא גם מהחומרים הבסיסיים. אפילו בגיל 47 לוח הכפל נראה לי כפלא אקזוטי, שעלול בן רגע להפוך למפלצת אימתנית. חילוק וחזקות מבלבלים אותי, עד כדי אובדן זהות ממש. כשחושבים על זה, מי בכלל צריך חשבון והסתברות בימינו, כשיש מחשבים? בעולם שבו מקישים על ספרות והתשובה ניתנת מיד, תודה לאל, אפשר להשליך לפח את החשבון הבסיסי. הידד למהפכה המשחררת, הקץ להתשה.
למרות כל זאת, נדמה לי שאזרחי המדינה הפכו בימים האחרונים לאשפי מספרים, גאוני הסתברות של ממש. בכל רגע נתון כולנו מנסים להבין את האפשרויות החשבונאיות של הידבקות. שלנו ושל יקירינו. חיינו התפתלו כחידה עמוסה בפעולות מתמטיות. זה מתחיל בעבודה. אם בן הזוג של קולגה חלה בקורונה והיא לא, ופגשתי אותה בחלל הפתוח לרבע שעה, כשעמדנו במרחק של שלושה מטר ועטיתי מסיכה, בעצם שתי מסיכות (פנאט שכמוני), איפה זה משאיר אותי? תוסיפו לכך את העובדה שחלפו שלושה ימים מאז שניצבנו זה מול זו ועדיין לא פיתחתי תסמינים - לדעתכם עליי להיכנס לבידוד ולגשת למתחם הבדיקות, או שאין מה לדאוג כלל? מי יודע?
לדעתי, גם בכירי משרד הבריאות חלוקים באשר לשאלה מה בדיוק צריך לעשות ומה משמעותו של כל מצב ומצב. בעצם, הם רק מסבכים את המציאות בבליל נתונים ובפרשנויות סתומות. מה זה בכלל אומר להיחשף? לכמה זמן מתייחסת ההגדרה הזו: שלוש דקות? חצי שעה? ואיך זה מתכנס לאחוזים ממשיים? חברים, אני רוצה תשובות מדויקות. לדעת ברמת ודאות סבירה אם נדבקתי.
היות שאנוכי היפוכונדר מדופלם, בנוסף על כל צרות האמת שפוקדות את חיי, השאלות הללו מטרידות אותי כפל כפליים. בבואו של מיחוש קטן ככל שיהיה, אאשים מיד את פלוני ואלמוני על כך שנצמדו אליי יתר על המידה ברגע כזה או אחר של השבוע האחרון, ובמוחי אוציא אותם להורג על המגיפה שניחתה עליי. למרבה הצער, אצלי יש מיחושים בלי סוף, ובהתאם אשמים.
כשאדם משתעל במרחק שני רחובות ממני - אתקף בסחרחורת. אדם אחר מתעטש בבניין סמוך - אסבול מקוצר נשימה. ואם אשמע על חולה שנדבק, שאולי חלפתי על פניו ברחוב - הדבר יוביל אותי לעילפון עד כדי מוות. כשאני שומע על אנשים שחלו בקורונה, קשה לי לקבל את העובדה הפשוטה שאנשים חוטפים ויחטפו את המחלה, אפילו כשהם נזהרים. "ההוא", מיד אגיד לאשתי, "היה ברור לי שיידבק, הוא לא מקפיד. מתנשק בכל בית קפה ולא שומר מרחק".
המשוואה המתמטית הולכת ומסתבכת פי כמה וכמה כשמדובר בבת שלי. איש צוות בגן שלה התגלה כמאומת וביום אחר שני ילדים נמצאו חיוביים, אבל מיכאלה לא פגשה אותם ובעצם מדובר בכלל בקטנטנים משכבה אחרת. האם עלינו להיכנס לבידוד? מה הדין אחרי שעשינו בדיקות רבות שנחשבות איכותיות ומה רמת הדיוק באחוזים של אותן בדיקות? מישהו יכול לתת מענה?
אומרים שהגל עכשיו בעיצומו ועוד עשרות ומאות אלפים יידבקו. ואני, טמבל שכמוני, לא למדתי מתמטיקה כמו שצריך. מה שאומר שכעת כל יהבי מוטל על המסיכה, המרחק והמזל - כי במספרים איני מבין כלום.