"היה פיגוע ירי בתל אביב, יש נפגעים", אמר לי החסון. פותחים טלוויזיה באמצע מסיבת יומהולדת. בדקות לפני עוד מתעדכנים באתרים. בטוחים שהכל בסדר. רוצים להאמין שהכל בסדר. משכנעים את עצמנו. להכחשה תפקיד גדול בשמירה על שפיות. למוח יש צורך להגן על עצמו בהכחדה רגעית של התמונות הרצות.
פותחים טלוויזיה, אחרי שמסיימים תפילה ומקווים. ואז יורד מסך שחור על הפנים. על הנשמה. זה משהו שלא מתרגלים אליו. העצב. הפחד. החרדה. הידיעה שהייתי מבלה כל כך הרבה ברחוב הזה בשנים האחרונות. המחשבה שישבתי בבר ההוא. המדובר. כמה סיפורים, כמה חיוכים, כמה קריצות.
כמה דם. כמה כאב. כמה דמעות מכסים כעת את השולחנות והכיסאות שם. מקום של שיכרון חושים וחוויות, הפך לאנדרטת זיכרון, שקטעה חלומות. כשהפכתי לאמא פתאום התחלתי להבין את אמא שלי. כל ההתנגדויות וההתנגשויות שהייתי גאה בהן כל כך הרבה שנים נגד אמא שלי, הפכו להבזק של בושה.
כל הפעמים שאמרתי לה שהיא דואגת יתר על המידה, רציתי לחבק אותן ואותה. דווקא עכשיו. דווקא ברגעים אלו. פתאום, דווקא כאמא לשניים, זה היכה בי פעמיים. כאילו על כל ילד, הרגשתי את כובד אבן הריחיים של האחריות על צווארי. תמיד הייתי אומרת לאימי בהלצה קלה " למה אני צריכה להודיע לך שהגעתי הבייתה, אני בת שלושים פלוס, מה כבר יקרה לי, אני חזקה אף אחד לא יתקרב אליי".
היום אני מבינה שלא משנה כמה חזקה אני אהיה, אני צריכה לשמור על עצמי פי כמה. דווקא בגלל סטטוסי. דווקא בזכות מקומי בציר הזמן הזה.
האתגר האמיתי הוא לפשט את המציאות לילדים. להסביר את המצב לבננו בן התשע, לגרום לו להבין שהוא בטוח ושלם בכל מקרה, ולהסביר לביתנו התינוקת, שהמשמעות היא בעיקר להסביר לעצמנו ולליבנו, שיהיה כאן טוב.
כי חייב להיות כאן טוב.
אחרת, מה אנחנו עושים כאן?