לפני הנופש המשפחתי שלנו בטורקיה, שממנו שבנו לפני מספר ימים, פנטזתי שטור השיבה מארצו של ארדואן יהיה ברמה של החזרה מטואיצ׳י - אקשן ודרמה עם סיום מלא משמעות, שיהפוך הכל לתסריט הוליוודי. כך לפחות סברתי, כשהסתמכתי בעיקר על רמת הלחץ של אשתי מאזהרת המצב שהנפיק משרד החוץ.
ברגעים מסוימים במהלך הנופש ראיתי את עצמי מקיז דם בעת מאבק עם טורקי סורר, שניסה לחטוף אחת מבנות משפחתי. מקץ חילופי המהלומות הכרעתי אותו ואחרי שהוא שכב מעולף למרגלותיי, ברחנו לשגרירות ישראל באיסטנבול, רק כדי לשמוע מנציג משרד החוץ שאין באפשרותו לסייע בגלל נפיצות דיפלומטית.
המחשבות הפכו לחלום שפקד אותי בלילה הרביעי של הנופש. בשיאו התעוררתי בבהלה. מסביב הכל היה חשוך. הבטתי שמאלה וימינה, כולן ישנו בבטחה. מיכאלה על הספה הנפתחת שהפכה למיטה נעימה, אמי התינוקת בלול המפואר שהושאל לנו מבית המלון ואשתי לצדי במיטת הקינג סייז הרכה. החלום היה כל כך מוחשי ומפחיד, עד שהתחלתי לחפש בגוגל דרכי מילוט מאנטליה הטורקית למדינה אחרת. התברר שמסע של יום אחד, שכולל נסיעה ברכב, יציאה מגבול צדדי ושיט במעבורת, יוביל לקפריסין היוונית. שקלתי להעיר את זוגתי ולבשר לה שיש גאולה, שניצלנו ושנתיב המילוט אותר - אבל ידעתי שהדבר יוביל להטחת נבוט בראשי ולקריאות רמות על כך שאני משוגע.
הבטתי על הבנות שישנות בשלווה ולאחר מכן מבטי נדד אל הבריכה הפרטית שהשתקפה דרך חלון הזכוכית הגדול וחשבתי שזה טיפשי לחלוטין להיות חרד באווירה השקטה הזו. מתברר שהסיפורים הקבועים מהשנים האחרונות על המתיחות עם הטורקים באמת חלחלו לתודעתי, ועמוק יותר ממה שחשבתי.
ובחזרה למציאות: בזמן ארוחת הבוקר במסעדה הפרטית שהמלון הציע לאורחיו, התברר שאנחנו כמעט היחידים ששוהים באתר הנופש. בריכות כחולות עוצרות נשימה השתרעו לכל עבר, ועשרה מלצרים הכמהים להעניק מענה לכל אורח ולכל צורך עמדו והמתינו. גן עדן לתייר.
אדם לבוש בחליפה מהודרת הציג את עצמו בפנינו כמנהל המלון. הוא הגיש לנו כרטיס ביקור מרשים והתלונן על כך שענף התיירות בטורקיה מדמם. בעיות כלכליות טלטלו אותם לפני כשש שנים, אחר כך הגיעה הקורונה ועכשיו המלחמה באוקראינה, עניין דרמטי, היות שבימי שגרה 40% מבאי המלון מקורם ברוסיה ואוקראינה. ״12 אלף איש יכולים להתארח כאן בנוחות, וכעת יש פה 400 אורחים בקושי״, אמר.
ניסיתי לפייס אותו וציינתי שהמצב ישתפר בהמשך. הוא ידע לא מעט על הפוליטיקה הפנימית שלנו ועל ההתחממות בין המדינות. ״רק שימשיך ככה בין ישראל לטורקיה", אמר בחיוך. "אתה ואני, אין לנו בעיה. הפוליטיקאים? זה סיפור אחר״.
חייכתי בסימפטיה. גם אמי הגיבה בצחקוק. בכלל, שמתי לב שהילדה היא מכונת חיוכים מהלכת, בעלת יכולות הפנוט שליאור סושרד רק יכול להתקנא בה. בכל מקום שאליו הגענו, היא זכתה לתשומת לב מטורפת. מלצרים, אורחים ועוברי אורח נעצרו לידה ובהו בה. שקלתי להתחיל לדרוש כסף פר חיוך ואינטראקציה. השיא הגיע כשאחת מעובדות המלון נעצרה לידה והחלה להרעיף עליה נשיקות משל הייתה מזוזה. זה היה קצת מוזר, אבל הגברת כל כך התרגשה, עד שהחלטנו שעבור אושר כמו שהיא הפגינה שווה לעכל את הרגע המוזר הזה.
השגרה בנופש ממכרת: ארוחת בוקר, בריכה, מתישים את הקטנות לכדי עילפון, ארוחת צהריים, קניות וארוחת ערב. הכל בקצב אחר. אין לאן למהר ואין ממש לאן להגיע. מעט מאוד דברים שוברים את הקיבעון. מיכאלה הכירה ילדה צרפתית שגדולה ממנה בשנתיים. השתיים הפכו לחברות הכי טובות. החברה לא הפסיקה לדבר ולשיר בצרפתית, ומיכאלה מדי פעם מלמלה חצאי הברות במבטא שלדעתה הוא צרפתי. הילדה התחברה אליה ובבקרים נהגה להיעמד סמוך לחדרנו ולשיר ארוכות בצרפתית, עד שמיכאלה הגיעה.
שמונה ימים חלפו ביעף, ועכשיו אנחנו שוב כאן. חזרנו לארץ. שוב אותה שגרה. הקטנות בגן, ענבל במשרד ואני בצילומים, עריכות, עבודה. הטורקים והצרפתים נעלמו מחיינו והאירוח על בסיס הכל כלול נגמר. הנופש ההוא, המתוק והמרוחק, נראה כחלום רחוק שפעם היה.