למוציאים לאור בהודו יש בעיה. הקהל שלהם רוצה ספרים שיביאו תועלת. ממש תועלת, ולא במובן של להעביר את הזמן, או להרהר על משמעות החיים. תועלת תועלת. משהו שיעזור להם בעסקים, בקריירה, בניהול הזמן או החיים. על זה הוסיפו את מחירי הנייר המאמירים, והנה משבר. העיתונות בהודו דיווחה עליו לפני שבועיים.
גם למוציאים לאור בקניה יש בעיה. באחד ממחוזותיה של המדינה, בני אדם מתפרנסים משוד של זכויות יוצרים. הם מדפיסים ספרים פיראטיים, שתופסים, כך טוענים המו"לים, 40% מהשוק כולו. נזק כבד. "הכריכה רופפת וההדפסה גרועה", מתלוננים המבקרים. ובכל זאת, הקהל קונה. באיטליה, קצת פחות. המכירות נחלשו. זו בעיה מסוג אחר.
ובישראל, שבוע הספר. שבוע של חגיגות, שנעשה עם השנים לשבוע של תלונות. הנה מבחר ציטוטים, שמצאתי בקלות. מו"לים, סוחרים, סופרים, עורכים, מתרגמים. שנת 2009: "אם יימשך המצב הנוכחי, נגיע לכך שהספרות העברית תידרדר עד לכך שכל הספרים החדשים יהיו ברמה נמוכה ופופוליסטיים". שנת 2014: "סופר? מוטב שתקבץ נדבות". שנת 2015: "הספרות על פרשת דרכים". שנת 2019: "ענף הספרות בהרס". שנת 2020: "האווירה בעולם הספרות גרועה". שנת 2022: "המצב מדאיג מאוד". זה מדגם מקצת יותר מעשור. אפשר לקחת אותו גם אחורה. לעוד זמנים שבהם מצבנו לא היה מעולם רע יותר. שהרי, כמו שכתב המשורר דוד אבידן כבר על שלהי קיץ 1962, "אֵין עִלִּית רוּחָנִית בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַה יֵּשׁ לָנוּ בִּמְקוֹמָהּ".
מה מהות הקושי בשוק הספרים שלנו? לא פיראטים, לא הודים. אצלנו יש בעיה אחרת. בעיה כמעט טריוויאלית של הרבה היצע ומעט ביקוש. מיליונים שרוצים לכתוב ספר, הרבה פחות מיליונים שרוצים לקרוא את הספרים שיוציאו המיליונים שרוצים לכתוב. כך שכמעט כל ספר שיוצא נמכר רק מעט. ומשום כך, הוא נעשה יקר מאוד, יקר מדי, אבל אז אין מי שירכוש אותו. לכן צריך הוזלה, ואז למו"ל לא כדאי, אז הוא גובה כסף מהסופר, ואז שומרי הסף (מטעם עצמם) מתקוממים על האיכות היורדת, וחוזר חלילה.
לפני עשור עלתה שוועת אנשי הספרות עד ללשכתה של שרת התרבות לימור לבנת. היא חוקקה חוק. השרה שבאה אחריה, מירי רגב, ביטלה אותו. הקורונה סגרה את החנויות, ושלחה ישראלים לקרוא קצת בבית. חלקם עשו זאת, אחרי שנגמרו הסדרות בנטפליקס. כשנגמרה הקורונה, מיהרו לחו"ל. ספר זה אולי זול – אבל חו"ל זה מה שהם באמת רוצים. ושום חוק לא ישנה את זה.
עשור עבר, והמגמה נמשכת. פה ושם מגיחים איזה איש או אשת ספרות עם רעיון משונה שנועד לתקן את המקולקל. על אנשי הספרות אפשר לומר הרבה מאוד דברים טובים, אבל רובם לא אנשי מעשה דגולים. כשאחד מהם הציע שהוצאות ספרים יגבילו את עצמן לספר או שניים בחודש, הוא כנראה שכח שבתי דפוס זמינים לכל דורש. אם הוצאה תדפיס רק ספר או שניים, מיד תיפתח הוצאה אחרת שתוציא את השלישי והרביעי. כששני מתרגמים הציעו "לקוראים אכפתיים לרכוש ספרים בחנויות העצמאיות", הם מן הסתם בדקו כמה קוראים כאלה יש, ואם הם מספיקים כדי לממן את עלות תרגומו של ספר.
כל זה לא בא לומר שאין אתגרים בשוק הספרים. יש הרבה אתגרים, והכלל הראשון הוא לנסות להבין מהם באמת, ולהבחין ביניהם. ניקח לדוגמה את אתגר המחיר: העובדה שספרים נמכרים בזול רעה למו"לים אבל טובה לקוראים. ויש יותר קוראים ממו"לים. אז אולי זה בעצם טוב. תאמרו: אז המו"לים יפסיקו להוציא ספרים! נאמר: בינתיים זה לא קורה, והנתונים מוכיחים שהכיוון הוא יותר ספרים ולא פחות. תאמרו: אבל הספרים ברמה נמוכה. נאמר: לא נכון. הנה, השנה יצאו ספרים שאומרים שהם טובים (רק את חלקם קראתי) של אסף ענברי ונעה ידלין, של א.ב. יהושע ודרור משעני, של מישל וולבק ואיילת גונדר גושן. תאמרו: אבל לסופרים ולמתרגמים קשה להתפרנס. נאמר: נכון, ככה זה בשוק שיש בו יותר היצע מביקוש. כשיהיו פחות סופרים ופחות מתרגמים, הם ירוויחו יותר, אם תהיה דרישה למרכולתם. תאמרו: אבל ספר זה לא מוצר! נאמר: הנה, הגענו לסלע המחלוקת.
מהו ספר? כמו השאלה מהם החיים, כמו השאלה מיהו יהודי, כמו השאלה למה העולם קיים – גם השאלה מהו ספר היא שאלה קבועה, שקשה להכריע בה. לפני חודשיים, בשיחה שהקלטתי עם יובל נח הררי (הנה עוד הוכחה שאפשר להוציא ספרים טובים ומצליחים), הוא הסביר מדוע ספר הוא גרסה אנלוגית של בלוקצ'יין. דרך יעילה להעביר אינפורמציה בדחיסות. זה לא באמת פותר את שאלת "מהו ספר", ובטח לא את שאלת "אז מי צריך לממן את הדבר הזה וכיצד".
כמקובל, מי שחרדים לגורלו של עולם הספרים ממהרים לממשלה. הרי ידוע שהממשלה היא בדיוק הגוף שיודע לפתור את כל הבעיות, במהירות. אחרי שפתרה את בעיית הפקקים, את בעיית הדיור, את בעיית יוקר המחיה, את בעיית לימודי הליבה לחרדים, הגיע הזמן שתתפנה גם לשוק הספרים, ותפתור גם את בעיותיו באותה יעילות מוכרת.
אפשר לחלק עוד כמה פרסים, אפשר לחוקק עוד כמה חוקים. אפשר להקים ועדה של פוליטרוקים שיחליטו – כמובן, לפי זהות השלטון בכל רגע נתון – מי ראויים לקבל הקצבה כדי שיישבו ויכתבו, או יתרגמו, או יערכו. אם בבחירות הקרובות תנצח יש עתיד, נושיב בראש הוועדה את עידן רול, המועמד המופרך של יאיר לפיד לראשות הסוכנות היהודית. זה יהיה הפיצוי על התפקיד שלא קיבל. אם בבחירות הקרובות תנצח הליכוד, אפשר לסמן את גלית דיסטל אטבריאן, בעצמה סופרת, כמועמדת מעניינת.
וברצינות: ממשלה לא יכולה לכפות על הישראלים להפסיק לכתוב. היא לא יכולה לכפות עליהם לקרוא. היא לא יכולה לכפות עליהם לשלם על ספרים יותר ממה שהספרים שווים בעיניהם. אם תנסה, תיכשל. והשוואות לתעשיית הקולנוע אינן במקומן. לעשות סרט עולה הרבה כסף. להוציא ספר עולה – יחסית – מעט. בערוצים המעטים של טלוויזיה יש לרגולטורים שליטה, לפחות חלקית. בבתי הדפוס אין להם שליטה, ומי שמעוניין שישראל תמשיך להתקיים כדמוקרטיה תוססת, גם לא ירצה שתהיה להם שליטה.
אז איך לסכם? יש עילית רוחנית בארץ הזאת. היא פשוט קטנה. ומוטב שתוותר על ניסיונות לעסוק בעסקנות ותתפנה לקריאה.
מדורת הקוראות
מותו של א.ב. יהושע הוא עוד מכה קטנה למדורת השבט הישראלית. גם זו צרה של שוק הספרים, אם כי לא מכה ייחודית לשוק הישראלי. כדי שיהיה ספר חשוב, מצליח, צריך מסה קריטית של קוראות וקוראים. כדי שתהיה מסה קריטית לספר מסוים, צריך שידברו עליו. כדי שידברו עליו, צריך שידברו בכלל. אבל בישראל, כמו בעוד מדינות, לא כולם מדברים. כלומר – כולם מדברים, אבל לא אלה עם אלה.
יש הבדל גדול בין מה שהיה בימים שבהם יהושע היה בשיא כוחו הספרותי לבין מה שיש היום. לא שאז קראו הרבה יותר, אבל מי שקרא, קרא את יהושע. כשיצא ספר שלו, או של עמוס עוז, או של מאיר שלו (זה כבר הדור שאחרי), קוראי הספרים ידעו שזה הספר שצריך לרכוש, משום שזה הספר שכל האחרים רוכשים, וזה הספר שעליו ידברו בבית הקפה של יום שישי או בשיחת הסלון של צהרי שבת. כמו מהדורת "מבט", כמו "מכבי תל אביב", כמו ה"אירוויזיון", לרגע מסוים זה היה הדבר – המשחק היחיד בעיר, מדורת השבט הספרותי.
מאז, מדורת השבט כבתה. השבט הטלוויזיוני, הספורטיבי, המוזיקלי – גם הספרותי. יהושע הוא אחד הסופרים האחרונים שעדיין מוכר כמעט בכל בית בישראל. סופרי הדור הבא מוכרים רק למכיריהם, שאינם כל עם ישראל. תשאלו: למה יש הרבה ספרים שכל אחד מוכר רק כמה מאות עותקים? התשובה היא, בין השאר, כי אין מי שיאמר מהו הספר האחד שצריך לקרוא כעת, על מה ידברו מחר, ואיפה. במשרד שלי? במשרד שלך? בבית הכנסת השכונתי? על חוף הים? לכל אתר השיחה שלו, לכל מגזר השיחה שלו. אפילו ספרים שחוצים את משוכת המאות ומדלגים למשוכת המאות־אלפים, ויש רק מעטים מאוד כאלה, הם ספרים שאפשר לזהות בהם פנים מגזריות.
הנה דוגמה: ניתחנו תשובות של כמה אלפי משיבים לשאלה: האם יש לכם בבית את הספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי? זה ספר שפרץ הרבה מאוד גבולות, ושבר הרבה מאוד שיאי מכירות בארץ ובעולם. להרבה מאוד ישראלים יש אותו בבית. אבל החלוקה על פי קבוצות ברורה: הררי הוא מחבר שחילונים רוצים שיהיה על המדף, דתיים פחות (אלא אם הם דתיים ליברלים, שרוצים שיראו שהם דתיים ליברלים).
כך שאין זה לגנותו של יהושע שאת ספריו המאוחרים יותר קראו פחות. זה לא בהכרח משום שהם פחות טובים, אלא משום שהקוראות והקוראים התפזרו גם למחברים אחרים. לחובבי הספרים כבר אין מדורת שבט, יש מדורות שבטים, ומדורות שבטי־שבטים. לרגע אחד, השבוע, התאחדו כולם להיזכר במה שהיה וכבר איננו, ביהושע של הקונצנזוס. אחר כך הלכו לדוכנים כדי לרכוש איש־איש את קרש המדורה שלו.
כוחם של זיופים קטנים
לא כל מה שאמר היו דברי חוכמה. לא כל מה שכתב היה שווה את טרחת הקריאה. אבל גם במירעו, א.ב יהושע היה טוב מרובנו. נמרץ, תוסס, שמח. אולי זה הסוד: שמח. קשה היה שלא לחבב אותו, קשה היה שלא ליהנות ממפגש או שיחה איתו. קשה היה לכעוס עליו, גם כאשר ניסה להרגיז. הנה שמאלן מדופלם שלא הואשם בחמיצות, ולא בהתנשאות. אולי משום שלא היה ספק אפילו לרגע שיש בו אהבה גדולה לעם ולארץ. אולי משום שהקפיד קצת פחות לומר רק דברים שנשמעים כדברי חוכמה, והקפיד קצת יותר לומר את אשר על לבו.
בימים הבאים נדבר ונחשוב לא מעט על יהושע, על יצירתו, על עמדותיו, על תרומתו לתרבות העברית. הוא בוודאי תרם הרבה, כולל כמה ספרים שטלטלו את קוראיהם (בעיניי, "מר מאני" הוא החשוב שבהם). כולל כמה רעיונות שממשיכים להדהד בשיח הציבורי (בזכות הנורמליות). אבל נדמה שמה שיחסר לא פחות מאלה הוא אישיותו הציבורית. יחסר מי שגם כשהטיף, לא נשמע כמטיף. יחסר מי שגם כשניסה להתנבא, לא הצליח להישמע נבואי.
השיחה העיקרית שיצא לי לנהל איתו, שנמשכה הלוך ושוב לאורך השנים, כי בכל פעם שנפגשנו נזכר באירוע "ההוא", החלה במפגש בוושינגטון. אני ישבתי בקהל, הוא ישב על הבמה. ישב ודיבר, בהתרגשות האופיינית לו, אבל לא בשפתו. הוא דיבר באנגלית, וזו הייתה בעיה. הוא דיבר לאמריקאים, וגם זו הייתה בעיה. השפה לא הייתה מדויקת, כי יהושע היה מדייק רק בעברית. השפה לא הייתה מדויקת, כי יהושע היה מדויק רק בישראלית. כאשר אמר ליהודי אמריקה ש"ליהדות מחוץ לישראל אין כל קיום", הם נעלבו.
כאשר אמר להם שהם "מתעסקים ביהדות של חבר ושחק... מחליפים זהות כמו שמחליפים ז'קטים", נאטמו למסר שניסה לשדר. אבל זה מה שחשב עליהם. יהושע חשב שיהודי "שאיננו גר בישראל ומשתתף בקבלת החלטות יומיומית שכולה יהודית - בהיות המדינה יהודית - איננו מחזיק בזהות יהודית שיש לה משמעות כלשהי".
זה היה לפני עשור ומחצה. חשבתי שיהושע מחמיץ הרבה ממה שקורה לחברה היהודית בתפוצות. היום אני חושב כך קצת פחות. חשבתי שיהושע טועה. היום אני חושב כך קצת פחות. יהושע קרא מה שכתבתי בעיתון והתקשר להתווכח ולהסביר. הוא קצת כעס, כי הדיווח עורר מהומה. הוא קצת שועשע, כי חשב שעורם הדק של האמריקאים רק מוכיח עד כמה הוא צודק. מאז, כמעט בכל פעם שדיבר על יהדות אמריקה חזר לאותו מסר. שוב ושוב ניסה להתאפק, לדייק, לעשות את זה בצורה קצת יותר מנומסת, שוב ושוב נסחף ברטוריקה של עצמו.
לפני שמונה שנים בערך נקראתי להנחות דיאלוג בין יהושע לבין הסופרת היהודית־אמריקאית ניקול קראוס. שוב קצת התפלאתי שיהושע לא לומד לקח. שוב קצת שועשעתי, כמותו, מהמהומה. שלא כמו בפעם הקודמת, בפעם הזאת החלטתי לנסות להגן עליו. כתבתי על קראוס, שביקרה את יהושע, ועל הסופר ראובן נמדר, שגם הוא ביקר אותו, את המשפטים הבאים "המשימה שלהם היא הקלה יותר - השקפת עולמם היא האופנתית יותר. הוא נשמע כמו הקול של העבר, בעוד שהם נשמעים כמו הקול של העתיד. הוא נשמע כמו דינוזאור, בעוד שהם נשמעים אורבניים וקלאסיים... הוא זה שלקח על עצמו משימה מכבידה יותר להביע השקפת עולם שהיא אפילו לא קצת־אופנתית. הוא זה שמסתכן בכך שיהפוך למטרה ללעג. ובכל זאת הוא לא מוכן לתת לזה לבלום את הדחף להשמיע את טענתו. זו עמדה ראויה לשבח עבור סופר".
יהושע השמיע את דעתו. תמיד השמיע, ותמיד את דעתו - ולא דעות שנשמעו כאילו מישהו שלף אותן ממגירת הדעות הנכונות. יש והיו בישראל לא מעט סופרים טובים, חלקם טובים כמו יהושע. רק מעטים מהם, אם בכלל, מצליחים להשמיע את קולם בשיח הציבורי כמו יהושע, להישמע בסבלנות, לפחות באוזני ישראלים, גם כשהדברים נוקבים, או מרגיזים. נדמה לי שזה משום שיהושע נשמע כמו מוזיקה בהופעה חיה, ולא כמו מוזיקה שהוקלטה באולפן. יהושע השמיע את קולו, כולל זיופים קטנים, כולל סטיות מהקצב, כולל חריקת גיטרה לא מתוכננת. יהושע השמיע את קולו בלי להקפיד לכתוב פרטיטורה מדוקדקת, בלי לוודא שכל תו שלא נוגן כראוי נמחק מההקלטה, בלי להישמע מהוקצע־מדי, מתוכנת־מדי, מחושב־מדי. יהושע נשמע כאילו הוא אומר מה שהוא חושב. מה שהאמריקאים התקשו לסבול, זה בדיוק מה שהישראלים אוהבים. יהושע, בזה אין ספק, בחר בישראלים – כך שברור שהם בוחרים בו בחזרה.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד התרבות, הספרייה הלאומית, ג׳ואיש ג׳ורנל.
גילוי נאות מתחייב ומפורט: הכותב עורך את סדרת הספרים "הקיפוד והשועל" ומועסק על ידי הוצאת כנרת־זמורה־דביר. הכותב היה העורך האחראי של ספריו של יובל נח הררי שיצאו בעברית. רעיית הכותב היא מבעלות הוצאת הספרים "שתים". העמדה המובאת במאמר זה אינה משקפת את העמדות של בעלי ההוצאות שהכותב קשור אליהן מקצועית או משפחתית.