1. "מחאת החיג'אב" של נשות איראן מרגשת מאוד ונוסכת אופטימיות, כמו כל מאבק צודק ומוצדק לחופש, לקדמה ולנורמליות. רק שהפעם זה מוכפל שבעת מונים, משום שמדובר בהובלה של נשים אמיצות, שפועלות נגד משטר דמים חשוך.
כשאני שומע את הקולות ורואה את המראות, פוגש את העיניים שהשתחררו מהחיג'אב, אני לא יכול שלא להיזכר בגיבורות שלנו. החל מדבורה הנביאה, שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, חייקה גרוסמן ורוז'קה קורצ'אק ממרד גטו ורשה, חנה סנש וחביבה רייק, נשות הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י - ועד ללוחמות במוסד, בשב"כ ובצה"ל, לטייסות הקרב שלנו וכך הלאה. רוצה לומר, שאל תתפלאו אם דווקא מהנשים תבוא פריצת הדרך. אני אופטימי, אבל עם ניסיון.
אני זוכר את אורי לוברני, שבמשך שנים ארוכות היה מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אבל ראשו ולבו נטועים היו באיראן, שם היה השגריר האחרון שלנו בטהרן בזמן ההפיכה, וחלומו היה לראות את השאח חוזר לממלכתו החילונית. מעת לעת היה לוברני מבקש "פגישה דחופה" עם שר הביטחון, נכנס עם גולה איראני כזה או אחר, או עם "מידע כמוס", שלפיו הנה הנה זה קורה – וזה לא קרה.
משטר האייתוללות חזק, עריץ ולא בוחל בשיטות ובאמצעים. עשרות מיליארדי דולרים השקיעה ארה"ב בהמרדת האוכלוסייה נגד המשטר – "רדיו קול אמריקה" ששידר בפרסית, מניפולציות שונות ומשונות וגם חרמות כלכליים, סנקציות וכדומה – והמשטר איתן.
וכל זה קורה מספר ימים לאחר שראש הממשלה יאיר לפיד מחייה את חזון שתי המדינות בנאומו בעצרת האו"ם, ולאחר שיו"ר הרשות אבו מאזן מתקשר לנשיא יצחק הרצוג ולשר הביטחון בני גנץ לברך אותם לשנה טובה. במציאות מורכבת שבה עלולים לפיד ואבו מאזן למצוא עצמם בעימות צבאי בצפון השומרון בניגוד לרצונם, רצוי שיימצא בו זמנית ערוץ של שיח ומו"מ. שני המנהיגים יודעים שאין בכוחם וביכולתם לקדם פתרון מדיני, אבל הם כן יכולים וצריכים לקדם תקווה, דיאלוג, חזון, שיח, שיתופי פעולה וכך הלאה. ביניהם ובין אנשיהם – עד שיבשילו התנאים למו"מ אופרטיבי.
האויבים של לפיד ואבו מאזן משותפים - אלו הן השלוחות האיראניות, חמאס והג'יהאד האסלאמי מחד וצעירים חסרי תקווה מאידך. ולכן, צו השעה הוא להילחם יחד בטרור בטרם תאבד השליטה. יש רק חלופה אחת לנוסחת "שתי המדינות" והיא "המדינה האחת", שלא מעט צעירים פלסטינים וישראלים מאוהבים בה. האמינו לי שאתם לא רוצים את הילדים והנכדים שלכם במדינה שכזו.
3. סביב שולחן הקבינט הביטחוני והממשלה שלנו וסביב שולחן פורום המטה הכללי של צה"ל לא יושבים עוד כאלו שעיניהם חזו במטוסי חיל האוויר שלנו נופלים כמו זבובים מטילי הנ"מ של האויב. הם לא ראו את הטנקים של צה"ל עולים באש על צוותיהם, לא את הנגמ"שים הנסוגים לאחור ולא שמעו את זעקות השבר וקריאות "שמע ישראל" מהלוחמים במעוזי התעלה, רגע אחד לפני.
כשישבתי במשך ארבע שנים בפורום המטה הכללי של צה"ל, היו נשואות העיניים מעת לעת לאלופים גרשון הכהן ועמי שפרן, שעוד "היו שם". הם היו האחרונים. דור אחר מנהל כעת את המדינה ואת מערכת הביטחון. אם תרצו, זהו דור לבנון ודור השטחים. מצד אחד, יש לברך על כך שלא ידענו מלחמות מאז המלחמה הנוראה ההיא.
מצד שני, כשאין את הטראומה הזו ואת הלקחים סביב שולחנות קבלת ההחלטות שלנו, הזיכרון הקצר עלול להוביל לשחצנות, ליוהרה, לביטחון עצמי מופרז ולקונספציה נוספת. זה קורה בקלות. אנשים מתחילים להאמין במסרים שהקריאו אתמול בטלוויזיה, או בטקס סיום קורס טיס, או בראיון ל־CNN - ועוברים תהליך שכנוע עמוק.
4. שנים הייתי עוזרו של שר הביטחון יצחק מרדכי. לקראת כל חורף הוא היה מתעקש לעלות למוצבי החרמון ל"אישור תוכניות". ניסינו לשכנע אותו שהוא כבר לא אלוף הפיקוד, אלא שר הביטחון. לשווא. טראומה הייתה מונחת בבסיס התודעה וכך בכל תחום ותחום. במשך שנים בקבינט, בלשכת שר הביטחון ובפורום המטה הכללי, המשימה העיקרית הייתה שלא להיקלע עוד להפתעה כמו ביום הכיפורים ולא להיתקע עוד כמו שנתקענו בלבנון.
אחד התפקידים של הרמטכ"ל הבא, האלוף הרצי הלוי, יהיה לטפח את הצניעות לצד המצוינות, את הטלת הספק לצד הביטחון העצמי, את הבקרה האדומה על כל החלטה ומהלך. ובכלל, הייתי ממליץ לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל להעניק לחברי הפורום שלהם קצת ספרות הקשורה למלחמת יום הכיפורים. כמו למשל, ספריהם של איש המודיעין יואל בן פורת או ישראל ליאור, שהיה מזכירה הצבאי של גולדה. ויש עוד. לא יזיק.
5. גם בקיבוץ שלנו להבות חביבה מרגישים משנה לשנה יותר ויותר את יום הכיפורים. הקיבוץ דומם, כבר אין חדר אוכל, אין בתי ילדים, אין מכבסה ואין טרקטורים. איש לא עובד, דממה. מה שכן יש אלו הם בית הכנסת האורתודוקסי, שמוקם כאן בחגי תשרי ומלא מפה לפה, ובית הכנסת הרפורמי.
זה אופייני לא רק ללהבות חביבה אלא לקיבוצים ויישובים רבים. ראו נא את מאות האלפים, רובם חילונים, שפוקדים את תפילת הסליחות מדי ערב ברחבת הכותל המערבי. התובנה שלי היא, שאנשים, גם חילונים גמורים, מחפשים שייכות, קהילה, משמעות, זהות והשתייכות. יש משהו חזק במורשת ובהנחלתה לדורות ההמשך, ומשנה לשנה זה נעשה חזק ומקיף יותר.
הם היו עסוקים בעבודה, במלאכת הבית, בחינוך ובהישרדות יומיומית. אני ורבים מבני דורי לא שמענו את המשפט "בן יקר, אני אוהבת אותך". אני חושב שבפעם הראשונה שמעתי זאת מאמא שלי רק לפני מספר שנים, כשכבר "היה מותר" ולאחר שהייתי אדם מבוגר. מי שלימד אותי לחבק ולנשק היו הילדים שלי. מהם למדתי עד כמה זה נורמלי, עד כמה זה לא מביך ועד כמה זה רצוי.
8. עשו לאחרונה מוסף מיוחד וראוי ל"מעריב" הישן מרחוב קרליבך ולא ספרו את ה"קטנים". לכן, אם אני לא אדאג לכך שגם אני אהיה מתויק בענן – אף אחד לא ידאג לזה. אז את דרכי העיתונאית התחלתי ב"מעריב". היה זה עורך בשם אריה סמו שפנה אלי כשסיימתי להיות דובר "השומר הצעיר" וחזרתי לקיבוץ לתפקיד סדרן העבודה. הוא זכר אותי כדובר שיודע לנסח ידיעה, והציע לי להיות כתב למהדורה היומית של "השרון והשומרון". היתרון שלי היה שרק לסדרן העבודה היה טלפון בקיבוץ.
לעולם לא אשכח את היום שבו קיבלתי "תעודת עיתונאי" ראשונה חתומה על ידי לוי יצחק הירושלמי, כמו גם את שכר הסופרים החודשי, שאותו הייתי מוביל בגאווה גדולה מדי חודש לגזבר הקיבוץ, כמקובל. העברתי ידיעות מרתקות על שביתת עובדי האבוקדו, על עגל עם שני ראשים שנולד בהעוגן ועל זוג נוצרים שסורבו בקבלה לחברות במעיינות.
שבת שלום וגמר חתימה טובה.
התרעות פיקוד העורף