1. מאה שערים
כשהיינו ילדים, וזה היה מזמן, הוטבע בעת קביעת שערי המטבע המונח "מאה שערים". לא. לא השכונה הירושלמית החרדית שח"כ משה גפני מיהדות התורה, יו"ר ועדת הכספים הטרי, מיטיב להכיר. היו אז שלל שערים למטבע: שער ליצואנים, ליבואנים, שער יציג לעם ישראל ושער הרחמים לקונים דולר שחור ברחוב לילינבלום בתל אביב. לנוכח ריבוי הספקולציות והתעלולים הפיננסיים, הוחלט בשלב מסוים לסגור את מאת השערים ולהסתפק בשער אחד בלבד: השער היציג.
אלא שח"כ גפני, שבקושי חימם את כיסא יו"ר ועדת הכספים, לא היסס לצאת השבוע בהצעה מהפכנית דומה: להנהיג "מאה שערים" גם לגבי הריבית. מבחינתו, כשהריבית עולה, היא תפסח על מקבלי המשכנתה ותישאר ללא שינוי. יו"ר ועדת הכספים הסביר: "צעיר שלוקח משכנתה חוטף את הריבית. לעמוד מהצד ולא להתערב זה לא מעניין בכלל. אני מבקש מהייעוץ המשפטי להפעיל את כל הכישורים ולעשות חוק".
זה רעיון, אבל למה רק משכנתה? למה שלא תהיה ריבית מיוחדת למשפחות מוחלשות עם אוברדראפט. האם לא מגיעה גם להן הקפאה? והאם למכורים לגיהוץ כרטיס האשראי לא מגיעה מחילה? ואולי זה צודק ושוויוני יותר לקבוע את הריביות לפי העשירונים באוכלוסייה: את העשירון העליון "נדפוק" בריבית גבוהה, ואת התחתון "נצ'פר" בריבית אפסית - או אפילו למה לא לשלם להם משהו. הצעת ח"כ גפני מלאה חורים כגבינה ומהווה התערבות בוטה בעצמאות בנק ישראל.
יו"ר ועדת הכספים, שהיה בעצמו מעורב באישור חוק בנק ישראל לפני יותר מעשור, אמור להבין את חשיבות העצמאות ועד כמה פגיעה בה מובילה למדרון חלקלק. אם זה יקרה, נהפוך מבלי להרגיש לטורקיה ונקבל במקום לירה ישראלית לירה טורקית אינפלציונית.
מזה בדיוק הזהיר השבוע נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, כשאמר: "שינויים תכופים או יצירתיות יתר חקיקתית, שאין לה אח ורע בעולם המערבי, יוצרים סיכונים לבנקים וללקוחות. חוסר ודאות יפגע בכניסת שחקנים חדשים, בפיתוח מוצרים מתקדמים ובתפיסה הבינלאומית כלפי השוק הישראלי, שעד היום הושתת על כלכלה חופשית. אל לנו לקחת כמובן מאליו את אמון השווקים והגורמים השונים בכלכלה העולמית במשק הישראלי".
עוד הוסיף הנגיד: "מדינות שבהן פגע הדרג הפוליטי בעצמאות הבנק המרכזי גילו שאת אמון השווקים והמוסדות הבינלאומיים ניתן לאבד בהרף עין".
ח"כ גפני מצטרף לח"כ שלמה קרעי מהליכוד, שהינו מבקר קבוע של בנק ישראל ואינו מהסס לטעון שעודף היציבות בבנקים באה על חשבון הלקוחות. ח"כ גפני, ח"כ קרעי וכל האחרים מגשימים את רוח המפקד. יש המתנדבים לקדם עבור נתניהו את פסקת ההתגברות המשפטית. גפני מגשים עבורו את פסקת ההתגברות הכלכלית. הפעם לא בית המשפט העליון הוא הקורבן, אלא בנק ישראל, וזה מוביל לשינוי סדרי הממשל בתחום המשפטי, ביטחון הפנים, הכלכלי והתקציבי. מדובר בסממן מובהק של שיכרון כוח פוליטי.
מתי בפעם האחרונה בתולדות המשק בישראל נקבע ששר האוצר יכהן ברוטציה? התשובה - אף פעם. אפילו שכיר פשוט מעוניין לוודא שהמשכורת, מדיניות המסים, הסובסידיות והסיוע התקציבי יתוכננו לזמן ארוך, כדי שניתן יהיה לתכנן את האוברדראפט ותקציב המשפחה. בישיבת הנהלת האוצר השבוע עודכן השר אביגדור ליברמן שעלות ההסכמים הקואליציוניים עשויה להגיע ל־60 מיליארד שקל. הדבר מחייב את פתיחת התקציב וחריגה מכלל ההוצאה. ליברמן הנחה את הפקידות הבכירה להיערך להעברה מסודרת של המשימות.
חזרה למשכנתאות. נתניהו עצמו הבין ערב הבחירות את דבר האיוולת ברעיון הקפאת המשכנתאות, ובמהלך נדיר מיהר לחזור בו. כעת שווה לעקוב אם היוזמה של יו"ר ועדת הכספים תפרוש כנפיים או שגם היא תתפוגג, בלחץ נתניהו. בניגוד לגפני הפעלתן, שמיהר להיכנס לעניינים, נתניהו לוקח את כל הזמן שבעולם. שום דבר לא בוער לו, ונראה שגם במו"מ הקואליציוני הוא מנהיג סחבת. בקצב הזה הממשלה תקום רק בתחילת 2023. וזה לא מקרי.
בסתירה לפעלתנות היתר שגילה ערב הבחירות בנושאי יוקר המחיה, נתניהו שומר כעת על דממת אלחוט. אין לו עניין להיכנס לאזור מוכה אסון של מחירי הבנזין, החשמל, המים והארנונה. בשביל מה לו? על עדכון מחירי הבנזין וגובה הבלו הוא לא אמר מילה, ונתן לשר האוצר ליברמן לשבור את הראש. בנושא העלאת מחירי החשמל נתניהו מחריש, ואפילו לא שחרר ציוץ בטוויטר על החלטת רשות החשמל להעלות את התעריפים ב־8.2%. ההעלאה אמורה הייתה להיות 24%, אבל נפרסה על פני שלוש שנים. ראש הממשלה המיועד לא ביקש מרשות החשמל להמתין עד לכניסת הממשלה החדשה. הוא אינו מצטער על כך שהטיפול בשינויים הנוכחיים במחירי הבנזין, החשמל, המים והארנונה ייפול במשמרת של ממשלת השינוי "הכושלת", לדבריו.
נתניהו מושך זמן כדי שתחלואי יוקר המחיה האחרונים ייפלו על אחרים, ורק אחרי שהמחירים יעלו - הוא יגיע על תקן המושיע. ועדיין, ספק אם יטפל במחירים רטרואקטיבית. בינתיים זה מצליח לו, ועדיין הוא לא נדרש לממש שום הבטחת בחירות.
2. צודק מי שצודק אחרון
הבנקים, חברות הביטוח ואחרונות החברות הציבוריות פרסמו בימים האחרונים את הדוחות הכספיים לרבעון השלישי של 2022. בהשפעת הבורסה השלילית, הדוחות הצביעו בדרך כלל על ירידה במכירות וברווחיות, למעט סקטור אחד: הבנקאות. חמשת הבנקים הגדולים סיימו את הרבעון השלישי ברווחי ענק של 6.1 מיליארד שקל - זינוק של 30% בהשוואה לרבעון המקביל. בזכות הרווח פינקו הבנקים את בעלי מניותיהם בדיווידנד במזומן של 1.66 מיליארד שקל. הרווח במערכת המריא מתחילת 2022 ב־20% ל־17.2 מיליארד שקל.
את הרווח הגבוה ביותר מתחילת 2022 (5.4 מיליארד שקל) רשם בנק לאומי שבניהול חנן פרידמן, שגם חילק את הדיווידנד הנדיב ביותר (1.6 מיליארד שקל). את התשואה על ההון הגבוהה ביותר (20.8%) רשם בנק מזרחי טפחות שבניהול משה לארי. מבחינת הרווחיות, הדיווידנדים, התשואה על ההון, ובקרוב גם ההון, ניתן כבר לקבוע שמזרחי טפחות עקף את דיסקונט, והוא הבנק השלישי בגודלו במדינה.
יש שתי סיבות לקרנבל הרווחים. האחת: עודף הפרשות לחובות בעייתיים בעבר בגלל מגיפת הקורונה, שלא חזרו על עצמם ב־2022. גורם שני, "סקסי" יותר בעיני התקשורת, נוגע לעליית הריבית במשק ולגידול מתאים בהכנסות הריבית של הבנקים. המוטו החוזר בטיעונים שנשמעו הוא שהבנקים גלגלו את עליית הריבית על המינוס, בעוד שהעלו חלקית בלבד את הריבית על הפלוס.
יש כבר קריאות ליזום חקיקה שתמסד מה הם פערי הריבית הרצויים בבנקים, אבל זאת הצעה פופוליסטית. אם כבר חקיקה, אז מדוע שלא להגביל בחוק את רווחי הבנקים ולקבוע שהרווח המרבי שלהם לא יהיה גבוה משיעור תשואה של 5% על ההון. הרי בחקיקה יש כבר הגבלה של שכר מנהלי הבנקים; ואולי בעצם גם הגיע הזמן להגביל את שכר העובדים? זה אולי נראה לא רציני, אבל בכנסת הנוכחית עם חברים בוועדת הכספים כמו קרעי או יו"ר הוועדה גפני, המציע לנתק את הריבית על המשכנתאות מהריבית במשק, הכל אפשרי.
נער הייתי וגם זקנתי. בימי נעוריי כסוחר בבורסה (מטעם בנק דיסקונט) חוויתי את קריסת מניות הבנקים, ולאחר מכן את קריסת בנק צפון אמריקה, הבנק לתעשייה וכמובן הבנק למסחר. היום לוקחים את היציבות כדבר מובן מאליו, אבל זה לא ברור. כשהבנקים קרסו, הלקוחות לא ישנו טוב בלילה, כשהדאגה העיקרית שלהם הייתה לכספם. ערב משבר הקורונה פנתה לבנקאים חדוה בר, המפקחת על הבנקים, כדי לוודא שיש כסף בכספומטים. יציבות הבנקים, שחברי כנסת וחלקים בתקשורת לוקחים כמובנת מאליה, אינה ברורה. הפיקוח על הבנקים חייב לדאוג ליציבות לא רק למען הלקוחות, אלא לטובת הכלכלה הישראלית כולה.
במכלול הגורמים שהנהלות הבנקים חייבים להביא בחשבון נכללים שלושה גורמים: הלקוחות, בעלי המניות והעובדים. בראיית הלקוחות, היציבות לטעמי הינה הנדבך הראשון והחשוב ביותר. כמו שלא נעים לראות גן סגור, כמילות שירו של יהונתן גפן, זה לא נעים לראות בנק סגור. המאבק במקרה זה לא יהיה על עוד פיפס בריבית או שבר עמלה, אלא על כל הכסף עצמו.
לצד הריבית יש להביא בחשבון את רמת השירות וההגינות. ברמת השירות צריך להתחשב בנגישות, בפתיחת סניפים, באוריינות פיננסית ובתמחור נכון. את כל זה ניתן להשיג בזכות מהפכת המידע. הפיקוח על הבנקים מעניק כלי מידע יעילים, אך הלקוחות לא מרבים לנצלם. זה מתבטא בשיעור המאכזב של מעבר הלקוחות בין הבנקים: מבין 75 אלף בקשות מעבר בשנה האחרונה - 50 אלף בלבד בוצעו בפועל. ייתכן בהחלט שעצם בקשת המעבר האיצה במחלקת שימור הלקוחות לשפר את תנאיו של אותו לקוח רק כדי שיישאר.
הנדבך השני במעגל בעלי העניין בבנקים הוא בעלי המניות. לאלה המשקיעים במניות מגיעות רווחיות נאותה, תשואה סבירה על ההון, וכמובן חלוקת דיווידנד. הבנקאים פינקו את בעלי המניות בשנים האחרונות בתשואה סבירה, והשנה - גם בדיווידנד בהיקף העולה על מיליארד שקל.
אבל רק רגע? מי בעצם הם בעלי השליטה בבנקים? ובכן, בדרך כלל לא מדובר בטייקונים או בבעלי הון, אלא בציבור הרחב. כן, בעלי השליטה בבנק הפועלים, לאומי ודיסקונט הם הגופים המוסדיים, כמו קופות הגמל, הפנסיה וההשתלמות, המשקיעות עבורנו את הכסף. הרווחים שלהם, כן ירבו, הם הרווחים שלנו. ככל שהרווח גבוה יותר, הפנסיה או קרן ההשתלמות גבוהה יותר. יוצא שהמתקפה החזיתית נגד הבנקים היא בפועל נגד החוסכים.
בעל העניין השלישי בבנקים הם העובדים. אין ספק שמעמד העובדים, שהם חלק חיוני במערך הייצור הפיננסי, נשחק בשנים האחרונות. אין כבר תוכניות תגמול נדיבות. עומס העבודה הולך וגדל בגלל סגירת הסניפים. את תסכול הלקוחות והקללות סופגים העובדים. הימים שבהם שימש לואי רוט כיו"ר הוועד המיתולוגי של בנק לאומי נעלמו לבלי שוב. אם פעם נהוג היה לומר שלקוחות שונאים את הבנקים, אבל אוהבים את משה או שולה הבנקאים בסניף, היום גם זה כבר לא קיים.
3. לחיות בלי תחזיות?
השבוע החלו גופי ההשקעות השונים לפרסם את התחזיות לשנת 2023. ההתחלה הייתה מצד בית ההשקעות מיטב דש. הבא בתור בשבוע הבא יהיה בנק לאומי, ואחריו כל האחרים. כלכלת ישראל במבט לשנת 2023 מאתגרת במיוחד לאור המציאות הגלובלית. לכן, לכל התחזיות המתפרסמות יש להצמיד כוכבית. לעתים היומרה לחזות את מזג האוויר פשוטה יותר ממתן תחזית פיננסית. אף אנליסט לא העריך שב־2022 השער היציג של הדולר יתקרב ל־3 שקלים, ואם היה מישהו כזה - אשמח לשמוע ממנו. אותו טיעון קיים גם לגבי מטבעות אחרים כמו היורו.
שיקום בזה הרגע אותו אנליסט שהעריך שריבית בנק ישראל (בעקבות הריבית בעולם) תטפס מ־0.1% באפריל בשנה זו ל־3.25% - ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה. מי האמין, חוץ מוולדימיר פוטין שפלש לאוקראינה, שהנפט יחצה את ה־100 דולר ועכשיו ישוב ויעשה את דרכו כלפי מטה. וכמו שאני אוהב לצטט מדי פעם את שמעון פרס המנוח לגבי התחזית, אסתפק בשתי אמירות: "תחזיות הן כמו בושם: נעים להריח, אך מסוכן לשתות"; וכמובן "החזאים טובים ביותר לחזות את העבר ולא את העתיד". אבל בכל זאת כנראה שאי אפשר לחיות בלי תחזיות.
אספק הפעם בעיקר את תחזית בית ההשקעות מיטב דש שבניהול צבי סטפק המיתולוגי, שכבר לפני 40 שנה החל בהזרמת נתונים סטטיסטיים לשוק ההון ועל הבורסה הישראלית, ממשרד קטן ברחוב ביאליק ברמת גן.
אז מה יהיה לנו בשנה הבאה? הערת אזהרה - הסקירה אופטימית, ומזמן לא נתקלתי ביועץ או במנהל השקעות פסימי. המשק בישראל, כמו הכלכלות האחרות, ייפגע בשנה הקרובה מההאטה בכלכלה העולמית, מהשלכות עליית הריבית, משחיקת השכר הריאלי ומאפקט העושר השלילי בעקבות הירידות בשווקים הפיננסיים.
בניגוד לדעה הרווחת, ההשלכות על המשק יהיו אולי חזקות יותר מהמדינות האחרות. מנועי הצמיחה שהובילו ביציאה מהקורונה יהפכו לרוחות נגדיות חזקות: מדד נאסד"ק שירד ב־30% הוא האינדיקטור המוביל הטוב ביותר לצמיחה במשק. ההייטק יתמוך פחות בפעילות הכלכלית במשק. גידול חריג באשראי תוך עלייה בסיכון צפוי להפוך ממנוע לבלם הצמיחה על רקע האטה בפעילות ועליית הריבית. במיוחד צפויה להיפגע הצריכה הפרטית.
קיימת אי־ודאות גבוהה ביחס לצעדים שתנקוט הממשלה החדשה, שעל פי ההצהרות עומדת להוביל מדיניות מרחיבה. מיטב דש מעריכים שהמשק יצמח בשנת 2023 ב־2% בלבד, ושיעור האבטלה יעלה ל־4.5%־5%. גירעון הממשלה ב־2023 יסתכם ב־4% בגלל ירידה משמעותית בצמיחה, במיוחד בפעילות של "ספקי המסים", שהם מגזר הטכנולוגיה, שוק הנדל"ן ושוק ההון. צפויה עלייה חדה בהוצאות השכר במגזר הציבורי עקב הסכמי שכר חדשים. הממשלה תוביל הרחבה פיסקאלית.
זאת ועוד. האינפלציה תגיע לשיא של 5.3% בדצמבר, תתחיל לרדת אחרי מדד ינואר 2023 ותסתכם בשנה הבאה ב־2.5%. התרחבות האינפלציה מאחורינו ומשקל הסעיפים והתת־סעיפים במדד נמצא במגמת ירידה. אחד מסיכוני האינפלציה הוא תוספות השכר בסקטור הציבורי. מחירי הדירות בבעלות צפויים לעבור למגמת ירידה בחודשים הקרובים.
ריבית בנק ישראל תגיע ל־3.75%־4% לאחר שתי הפגישות הקרובות של הוועדה המוניטרית - ותעצור שם. השקל ימשיך להתחזק. השפעת עליית הריבית תהיה משמעותית בגלל גידול חד בחובות שהיה בשנים האחרונות. לאור הירידה באינפלציה והאטה משמעותית בפעילות הכלכלית, הריבית תתחיל לרדת לקראת סוף שנת 2023.
לאחר סקירה פסימית זו מגיעים לשאלה הבלתי נמנעת: מה עושים עם הכסף ואיך משקיעים אותו. הפתעה: הסטטיסטיקה מעניקה סיכוי גבוה לשוק מניות חיובי, למרות ההאטה בצמיחה ואולי מיתון. שנת 2023 צפויה להיות חיובית לשוק המניות, למרות ההאטה וסימני המיתון.
המשמעות היא שכל אפיקי ההשקעה הנגזרים משוק המניות (כמו איגרות החוב) צפויים לעלות. מתוך 19 שנים שבהן מדד S&P 500 רשם בשבעים השנים האחרונות תשואה שלילית, הוא עלה 16 פעמים בשנה שלאחר מכן תוך השגת תשואה ממוצעת של 15%.
ארה"ב צפויה לצמוח ב־2023 בפחות מ־1%. ב־70 השנים האחרונות היו 11 שנים שבהן הצמיחה בכלכלה האמריקאית הייתה נמוכה מ־1% או שלילית. רק פעמיים בשנים אלו נרשמה ירידה במדד S&P 500. בממוצע, בשנים של צמיחה נמוכה או שלילית, עלה המדד S&P 500 ב־14%. הבעיה בשוק המניות היא לא מכפילי הרווח הגבוהים במניות, אלא שלראשונה בעשור האחרון נוצרה אלטרנטיבת השקעה באיגרות חוב. בשורה התחתונה: הבורסות ב־2023, על פי תחזית מיטב, צריכות להיות חיוביות. ולנו נותר לאחל אשרי המאמין.
4. המפקח מתפכח
את השיחה עם יאיר אבידן, המפקח על הבנקים, קיימתי השבוע בעיתוי יוצא דופן. מספר אירועים פיננסיים, המתכתבים במישרין עם המערכת הבנקאית, התנקזו לשבוע זה והונחו לפתחו של המפקח: פרסום הדוחות הכספיים לרבעון השלישי, שהצביעו על רווחים חריגים, כינוס מיוחד שערך המפקח באמצע השבוע בהשתתפות מאות אנשים, שבמרכזו אתגרי המערכת הבנקאית, ולבסוף ישיבת ועדת הכספים, שבה הוטחה ביקורת על רווחי הבנקים ומדיניות הריבית. אלא שגם כל אלה לא הצליחו להוציא משלוותו את אבידן, שהשבוע סגר שנתיים ושבעה חודשים בתפקיד.
נפתח בהתייחסות ראשונה לתוצאות הבנקים שפורסמו השבוע. האם הבנקים אכן רווחיים מדי?
"אחרי שיצאנו מהתקופה של הקורונה, הבנקים מציגים שיעורי תשואה על ההון בגבולות של 15%־17%. התשואה הגבוהה מוסברת במספר סיבות: 'הלונג קוביד'. בתקופת הקורונה היה 'אובר שוטינג' בהפרשות להפסדי אשראי - ועכשיו מחזירים לדוחות, וזה משפר את התוצאות.
"בנוסף, אחרי תקופה של קיפאון, יש כעת התעוררות חיובית במשק הישראלי, וזה מתבטא בצמיחת הבנקים. ויש גם סיבה חשבונאית הנוגעת לעלייה בסביבת הריבית והאינפלציה: ההון הבנקאי עומד על כ־160 מיליארד שקל, ומתוכו למעלה ממחצית צמודים למדד. רק עליית האינפלציה מייצרת עודף הכנסות של 4 מיליארד שקל שיורדים לשורת הרווח. המרווחים במונחי הטווח הקצר עולים, וזה בזכות עליית הריבית. הסביבה הבנקאית חיובית לא רק אצלנו, אלא גם בארה"ב ובאירופה. היינו כמה שנים טובות בסביבת ריבית אפסית, והמערכת הבנקאית ניצלה את זה להתייעלות וכעת רואים את הפירות".
אבל לפחות חלק מהגורמים שמנית הם טכניים ולא יחזיקו מעמד לאורך זמן. איך אתה רואה את הרווחיות נניח ב־2023?
"אני יכול להעריך שרווחיות עם שיעורי תשואה של 16%־17% על ההון כפי שהיא היום, אינה בת־קיימה. קשה לי לשים את האצבע על הרווחיות לאורך זמן, אבל בהחלט אפשר לומר שאם פעם נהוג היה לדבר על רווחיות ארוכת טווח סבירה של 10% תשואה, היום מדברים על תשואה של 12%־14% על ההון, אבל לא על הרמות שהיו ברבעון השלישי. צריך להביא בחשבון שיעילות המערכת השתפרה, העולם הדיגיטלי יותר איכותי, והמערכת משקיעה מיליונים בעולמות טכנולוגיים. ועדיין צריך להניח שרמת הסיכון במערכת תעלה. ההפרשות להפסדי אשראי יגדלו ברמה סבירה, בגלל ההאטה במשק ובגלל שכריות הביטחון מהעבר ייעלמו. כשהמדיניות המוניטרית תדביר את האינפלציה והריבית תפסיק לעלות, גם המרווחים יירדו והבנקים יתכנסו לרמת רווחיות נמוכה יותר".
במילים אחרות, אתה מסביר שהרווחיות הנוכחית במערכת הבנקאית היא עודפת והולכת לרדת?
"הרווחיות הנוכחית, כפי שהשתקפה בדוחות השבוע, תואמת את המציאות הנוכחית. היא נהנתה מרוח גבית ממספר וקטורים שפועלים במקביל, אשר לא יישארו לאורך זמן - ואותם כבר מניתי. כאשר אלה יפסיקו, הרווחים יירדו. לדוגמה, אני מעריך שההפרשות להפסדי אשראי יעלו מרמה של 0.1%־0.2% מתיק האשראי לרמה של 0.5%־0.6% ממנו, וזה ישפיע".
איום נוסף, או שמא הזדמנות של בנקים, הוא עולם המידע. המידע שהפיקוח על הבנקים נותן ללקוחות מגדיל את יכולת המיקוח שלהם ומגדיל את התחרות, וזה אולי לא היה עד היום.
"אפקטיביות המידע בסביבה משתנה הוא אחד האתגרים המרכזיים של המערכת הבנקאית, והנושא עלה באמצע השבוע בכנס הפיקוח. החדשנות הטכנולוגית מאפשרת למערכת הפיננסית לנצל את המידע ולקבל תמונת מצב מדויקת לגבי הבנקים ולגבי הלקוחות. זה מאפשר ביצוע התאמות באסטרטגיה ובמדיניות העסקית. גם אנחנו כרגולטור חייבים להיות הגורם שמאפשר את השימוש המוגבר במידע לצורך מודלים ושיטות פיקוח כדי להגדיל את רווחת הצרכן ולשפר את מצבו. בנוסף, מוטלת אחריות לפקח ולבקר באופן הגון ואחראי ומושכל. זה מתבטא בפרסונליזציה של המידע לטובת הלקוח והבנק בעידן של דיגיטציה. חשפנו בכנס את יכולות הפיקוח באיסוף המידע וניצולו, כדי שכבנק מרכזי נהיה יעילים יותר, כולל הגנת הפרטיות".
אבל האם לקוחות הבנקים מנצלים מספיק את הכלים שיש בידם? למשל, ברפורמת המעבר בקליק התניידו בתוך שנה מבנק לבנק 50 אלף לקוחות בלבד.
"אנחנו בעיצומו של המסע שעשינו, ונעשה דברים נוספים למעבר בקליק, נתוני אשראי, בנקים חדשים ורפורמת המידע והמשכנתאות. את הניצול צריך למדוד לאורך זמן. את כלי הבנקאות הפתוחה, שמאפשר את שיפור תנאי לקוחות הבנקים, צריך לנצל בדרך יותר טובה. עד כמה הלקוחות באמת לוקחים אחריות על הניהול הפיננסי שלהם? ברור שיש לקוחות שלוקחים הרבה יותר אחריות ויש כאלה שפחות. במקום שיש בו כשל שוק, אנחנו נהיה אקטיביים ונפעל. אבל אין שאלה שצריך לנצל טוב יותר את המידע. לא כל הלקוחות בעלי אותה מיומנות, אבל מרביתם כבר יצאו למסע. יש כאלה שעושים יותר, ויש כאלה שעושים פחות. אנחנו רוצים שהבנקים יציעו מוצר פיננסי שמתאים למר שרוני, ומוצר שמתאים למר אבידן. הלקוחות עושים יותר ויותר שימוש, אבל זה עדיין לא מספיק".
השבוע חווה בנק ישראל מתקפה חזיתית עליו, ועל הפרק עומדת התערבות בנושא קביעת ריבית המשכנתאות. מהי תגובתך?
"התערבות המחוקק בקביעת ריביות - בין אם זו ההחלטה שלא לעדכן את הריבית למשכנתאות עם עליית המחירים או הריבית, או ההחלטה לגלגל את עליית הריבית גם על פיקדונות - פוגעת בבנק בישראל ובמערכת הבנקאית. בתחום המשכנתאות היא תביא לעליית המחירים ולא להורדתם, כי הבנקים ייאלצו לפצות את עצמם בדרך אחרת ושכרנו יוצא בהפסדנו. וחוץ מזה, גופים זרים כמו קרן המטבעות וחברות הדירוג יראו מעורבות כזאת כלא מקובלת. בשום מקום בעולם אין התערבות של המחוקק בתחום הריבית, ואם זה יקרה - הפגיעה תהיה מאוד משמעותית בקביעת מחירי השוק. בעבודה שלנו בדרך כלל אין התערבות. אבל הפוליטיקאים מתערבים במה שהם רואים לנכון, ואנחנו עושים את הנדרש. אין עלינו לחץ פוליטי מעבר לרגיל".
אבל בכל זאת יש טענות שהבנקים מגלגלים כמחצית מעליית הריבית במשק לטובת הלקוחות וזה לא הוגן ולא מוצדק.
"המילה 'מוצדק' היא בעיני המתבונן. עשינו ניתוח בחצי השנה האחרונה בנושא גלגול הריביות. למעט אנגליה, אנחנו בשיעור הגלגול הגבוה ביותר. ברמת הלקוחות הגדולים מדובר בגלגול של 90%־100% וברמת משקי הבית - 50%־60%. אבל זו בחירה של הלקוח, כי עובדה שחלק משמעותי ממשקי הבית בוחרים להיות ביתרות בעו"ש שלא נושאות ריבית. אני חייב לומר ביושר - אין מקום בעולם שעושים כל כך הרבה רחש עיתונאי כמו שעושים בישראל בנושא תמסורת הריבית.
בעולם, גלגול הריביות הוא בשברירי אחוזים, ואף אחד לא עושה מזה רעש. האזרחים בישראל הצביעו ברגליים, ובספטמבר ואוקטובר הסיטו 50־60 מיליארד שקל לפיקדונות בנקאיים. אבל גם אפשרות לקרנות מק"ם (ניירות ערך של בנק ישראל) וקרנות כספיות לשיפור התשואה. אנחנו בבנק ישראל מנגישים את הפיקדונות ומשפרים את המידע על הריבית, כדי שהלקוחות יקבלו החלטה מושכלת. ואכן, בין הבנקים קיימת שונות בכל סוגי הריביות, והלקוחות צריכים לנצל את זה. ולמרות כל זה, הבנקים חייבים להעביר יותר אחוזי ריבית ללקוחות, ואני קורא להם לגלגל מהר יותר".
בוא נקנח בסוגיה שאני מרבה לשמוע מהשטח, וזו הגבלת שכר הבנקאים. רמת השכר גורמת לחלופה, וזה לא פלא שמנהלי הבנקים של אתמול עוזבים ומוצאים את העתיד בחברות הייטק, עם שכר גבוה פי ארבעה. זו לא בעיה בעיניך?
"שכר הבנקאים לא מטריד אותי, וכרגע הוא לא על השולחן שלי מבחינת רשימת המשימות שלי. יושבי ראש הדירקטוריונים בבנקים מתחלפים אחר תשע שנות כהונה, ומבחינתי זאת לא בעיית שכר. לגבי המנכ"לים, אין לי שום ידיעה לגבי כוונות התחלופה, ובינתיים אף מנכ"ל לא התחלף. מי שעוזב, שיבושם לו, ובמקומו יגיעו מספיק טובים".
הפרדת חברות האשראי מהבנקים הצליחה חלקית, ויש שיגידו שנכשלה. אם זה המצב, ומדובר על להפריד את ויזה כאל מדיסקונט - הרי ברור שללקוחות זה לא יעשה טוב.
"בעניין זה אני חייב להיות ברור. הוועדה שאמורה לקבל המלצות בנושא נמצאת עדיין בדיונים, וכשתסיים עם ההמלצות - כולם יידעו (אף שטיוטת ההמלצות כבר הוגשה - י"ש). עם סיום עבודתה, המלצתה תוגש לשר האוצר. עד שעבודתה לא תסתיים, וקיימים עדיין מגעים מול בנק דיסקונט, אני שומר על הנימה המקצועית. לגבי הטענות על כישלון מהלך הפרדת חברות מקס וישראכרט, אזכיר שוועדת שטרום, שהמליצה על ההפרדה, טענה שהיא חיונית. אז נכון שכל חברה פעלה באופן אחר, ובחלק מהמקרים הצליחו פחות, אבל הדברים אינם מובהקים בשחור ולבן, ואני מעדיף שלא להרחיב".