היו אלה שעות ערב של יום שני, בשיא הדרמה הקואליציונית התורנית – הפעם מינוי יו"ר הכנסת. אי־שם בשולי המשכן. קבוצה קטנה אך רועשת של גברים בגיל העמידה הסתובבה במסדרון המוביל לאזור המליאה בלי לזוז או להתקדם.
האורחים עשו רושם של אנשים שממתינים או אפילו אורבים למישהו, ומחילופי הדברים ביניהם אפשר היה ללמוד את מטרת הביקור. היו אלה פעילי הליכוד שהגיעו, מסתבר, להעביר מסר לראש תנועתם בנימין נתניהו.
הזמן עבר, הקבוצה בינתיים המתינה בסבלנות, אך ללא כל תועלת. הרי באותו הזמן הסתגר נתניהו בלשכתו עם בכירי מפלגת יהדות התורה כדי לטפל בכיבוי של עוד מדורה. זמן קצר קודם לכן הודלפה לתקשורת רשימה ארוכה ומרשימה של הדרישות הקואליציוניות מטעם החרדים־אשכנזים.
הדרישות הוצגו כ"סיכומים עם הליכוד" וכללו סעיפים שהחרידו את צופי המהדורות וקוראי העיתונים כגון: "לא ייווצר חשמל בשבת", "הרחבה דרמטית של מספר החופים הנפרדים במדינה", ועוד שורה של סיוטי לילה של ישראלי חילוני מן השורה.
החרדים זעמו על ההדלפות מאחורי גבם. לנתניהו, מן הסתם, היה מה לענות לגולדקנופף, לגפני ולחבריהם בעניין הסחבת הבלתי נסבלת. בקיצור, לקבוצת פעילי הליכוד לא באמת היה סיכוי באותו הערב. בשלב מסוים הם התייאשו והסתפקו בלשפוך את שעל לבם באוזני הח"כ הראשון מהליכוד שיזדמן בדרכם.
וכך אכן קרה. איתרע מזלו של חבר כנסת, בין החדשים, לעבור במסדרון – והמסר היה חד וחריף. "תמסור לביבי כי אילו הבחירות היו היום, הליכוד היה נשאר באופוזיציה!", זעקו הפעילים. "בוחרי הליכוד התאבדו להביא מקסימום קולות כי אמרו להם שיאיר לפיד ושותפיו הם אסון לאומי – ואז חודש אתם רבים על הכיסאות ועל התפקידים? פתאום לפיד כבר לא אסון לאומי? תמסור לביבי שזו בושה!".
ההבנה שכך הסחבת במו"מ נתפסת על ידי ציבור בוחריו, הובילה את נתניהו להחלטה לחזור לתוכנית המקורית של מינוי יו"ר הכנסת בשני שלבים. קודם כל זמני, ואז, כאשר כל היעדים המיידיים והרגישים יושגו, אפשר יהיה לחזור לסוגיה של חלוקת התפקידים בתוך הליכוד.
מינוי יו"ר הכנסת הזמני הוריד מסדר היום התקשורתי והציבורי לכמה ימים את העיסוק בחלוקתם של התיקים והתפקידים, ובהדלפות על אלה שנתמכים בידי שרה נתניהו ועל אלה שמקודמים על ידי יאיר נתניהו. לפחות חלק מהשיח הרכילותי שכה מרגיז את מצביעי הימין המצפים, הושתק זמנית.
מינוי היו"ר הזמני שירת עבור נתניהו גם מטרה נוספת, חשובה לא פחות: קניית שקט ומשמעת בקרב חברי סיעתו. הרי כל עוד התפקידים לא חולקו, והחרב של המינוי העתידי מונחת על צווארו של ח"כ שרואה את עצמו כשר בעוד כמה ימים – סיכויי המרד וההפתעות הלא נעימות מכיוונם של אלה הנתפסים כממורמרים פוטנציאליים פוחתים דרמטית.
איום השנמוך התברר כאפקטיבי עד כדי כך שאותם חברי הליכוד שנתפסים כ"חוליות חלשות" על ידי גורמים פרנואידיים שלא חסרים בסביבת נתניהו, מוכנים להצביע בעד החוק שיחסום בפניהם דרך להתארגן לרביעייה ולהתפצל מסיעתם ללא איום הסנקציות – אותו "חוק ההתפצלות" (המחזיר את הרף הגבוה של שליש סיעה במקום רביעיית ח"כים). יש לציין כי התעקשותו של נתניהו להעבירו עוד בטרם הקמת הממשלה נובעת לא מאיום מרד מיידי, אלא מהאמון הכמעט אפסי של יו"ר הליכוד בחברי סיעתו.
אף שותף לא מוכן לסמוך על מי שעתיד לעמוד בראש, אלא בתנאי שהדרישות יעוגנו בחוק היבש, נטול האמוציות והנטיות לשקר. כמו שאמר לי השבוע אחד מבכירי הקואליציה הטרייה: "כל אחד מאיתנו דורש אלף דברים במו"מ מתוך הבנה ברורה כי מאה מתוך האלף ייכנסו בסוף להסכמים, ובודדים מתוך אלה שיופיעו בהסכמים יקוימו במציאות. יש בינינו גם כאלה שטוענים כי מה שיאושר לפני הקמת הממשלה, זה מה שימומש בפועל, וכל השאר יישאר על הנייר ובכותרות העיתונים. למה? תשאלו את בני גנץ".
אפרופו גנץ. ספק אם יש טעם לשאול משהו את שר הביטחון היוצא. העמדה הרשמית של גנץ ומפלגתו היא: נילחם מספסלי האופוזיציה, אין ולא יהיה כל שיתוף פעולה עם הלאומנים הקיצוניים, המשיחיים והבלתי אחראיים. ברמת "אוף רקורד", הקו הבלתי מתפשר הזה מבטא את הסטטוס העכשווי והמיידי, אך לא את מה שבעיני אנשי גנץ יכול להתפתח בהמשך הדרך. ושם, להבנתם ואף להבנת אנשי נתניהו, יכולים לקרות דברים מעניינים בהחלט.
מתחת לרדאר מתקיים ציר בין אחד ממקורבי ראש הממשלה המיועד לבין איש אמונו של שר הביטחון היוצא. השיח החברי הזה לא פסק לפני הבחירות, במהלכן וגם אחריהן. גנץ מדבר אמת טהורה כשהוא טוען כי אינו משוחח עם נתניהו ואין לו בזה כל עניין. מה גם שרמת האמון של גנץ בנתניהו נמוכה כפליים מרמת האמון הנמוכה להחריד של השותפים הקואליציוניים בראש גושם.
אבל, וזה אבל משמעותי, גורמים בשני הצדדים מעריכים כי כעבור זמן מה התמונה יכולה להשתנות ואיתה, אולי, גם הרכב הקואליציה של נתניהו. לא עכשיו, לא לפני שתקום הממשלה הימנית ויועברו ההחלטות הכי בוערות מבחינת חברי גוש הימין.
נתניהו יודע היטב כיצד נתפסות התביעות של השותפים החרדים והדתיים שלו בעיני הציבור הימני, החילוני והמסורתי. הציבור הרחב חי על כותרות בתקשורת, שמבשרות לציבור כי הולכת לקרות פה מהפכה בממדים כמעט איראניים. בדיוק משם מגיעות מדי פעם הדלפות מזעזעות על הדרישות הקואליציוניות הכי "עסיסיות". כאשר בליכוד מתחילים לחוש את זעמו של השטח (ראו את הפסקה הראשונה של הטור), התגובה הכמעט אינסטינקטיבית היא לדחוף את השותפים אל אור הזרקורים ולהראות מי פה הסחטן ומי המתמודד בגבורה מול התיאבון המוגבר.
לטווח הקצר, הניסיון של המדליפים מהצד הליכודי לצאת טוב ברחוב על חשבון השותפים החרדים משרת בעיקר את מפלגות האופוזיציה. אילו הבחירות היו מתקיימות היום, רק על ההדלפות השבוע הייתה מפלגת ישראל ביתנו מגיעה למספר דו־ספרתי של מנדטים. לטווח הארוך יותר, זריעת זרעי הכעס כלפי "התיאבון החרדי" או "התיאבון הבן גבירי" מכשירה את הקרקע לקראת שינויי הרכב אפשריים, אם וכאשר יבשילו התנאים. וזה בדיוק בנימין נתניהו במיטבו – שומר על כל האופציות פתוחות.
התרעות פיקוד העורף