אלה היוצאים נגד בנימין נתניהו בטענה שלא הצליח להרכיב ממשלה במהירות – הם האשמים בכך שהחרימו אותו ומנעו ממנו כל אפשרות להקים ממשלה אלטרנטיבית בלי החרדים. מעולם בחייה הפוליטיים של מדינת ישראל לא יצא מנהיג של מחנה אחד שהפסיד בבחירות נגד המחנה המנצח, כפי שעשה יאיר לפיד המפסיד נגד נתניהו, וזאת דווקא מהעמדה הבלתי אידיאולוגית שלו תוך השמעת קריאות זעם של "פגיעה בדמוקרטיה" כביכול. אם כבר, תקופת ממשלתו של לפיד הצטיינה דווקא בכך שעל פי נתוני השב"כ שפורסמו לאחרונה, בשנת כהונתו נרשמו יותר פיגועים ביהודה ושומרון ונרצחו יותר ישראלים בשטחי מדינת ישראל ויהודה ושומרון מאשר בשנה שקדמה לה. ברור לחלוטין שהטרור מרים ראש כאשר הממשלה משדרת חולשה – וזה מה שקרה בתקופת בנט־לפיד כאשר הערבים העוינים שואבים עידוד וכוח מממשלה התלויה בסיעותיהם האנטי־ציוניות.
לולא ההסתה של לפיד המשתלח בטלוויזיה וברדיו בחופשיות רבה באיומים כלפי נתניהו, שעדיין "לא ראה כלום" ממה שיתרחש נגד ניצחונו בבחירות – ספק אם טייסים ושופטים היו חותמים על עתירות נגד הממשלה הנכנסת. הבוז הנשפך מכל כלי התקשורת כנגד נתניהו, מנהיג המחנה הלאומי, מזכיר את אמרתו של וינסטון צ'רצ'יל, "כאשר אין לך טיעון טוב, לך ותגדף את פרקליטו של התובע". גם דבריו של לפיד נגד נתניהו נאמרו בפאתוס צ'רציליאני אופייני. כן, לפיד מזכיר את צ'רצ'יל, אבל במהופך, מעין צ'רצ'יל מזויף. הראשון התכוון באמירה כמו "אנו נילחם על החופים, ביבשה, בשדות וברחובות, על הגבעות – ולעולם לא ניכנע" – למלחמה נגד האויב הנאצי האכזר, ואילו לפיד משתמש בדמגוגיה ארסית נגד הציונות הלאומית שזכתה בבחירות, כאילו שהיא אויב חיצוני.
לדמוקרטיה הישראלית לא נשקפת שום סכנה מצד נתניהו והליכוד, וזה ברור לכל אדם בעל מצפון. הסכנה היא במיעוט שהפסיד בבחירות, ואיננו מוכן להשלים עם המפלה, אף שהיא תוצאה של דעת הקהל. יתר על כן, המפלה של לפיד והשמאל גדולה בהרבה מהסטטיסטיקה היבשה כי ניתן לומר שבבחירות האחרונות – הרוב הלאומי ניצח באחוזים גבוהים מאוד את היתר; כלומר הציונות ניצחה את הפוסט־ציוניות.
שמעתי את דבריה של שופטת בדימוס, שחתמה יחד עם עוד 77 שופטים בדימוס על פטיציה מוזרה כנגד הזוכים בבחירות, ולא שמעתי מפיה אף מילה על כך שבג"ץ פועל לעתים בעניינים פוליטיים בלי בסיס חקיקתי ותוך הסגת גבול בתחומיה של הדמוקרטיה הייצוגית. זה כבר איננו בית משפט חסר פניות כי נדמה שהוא לכאורה מעדיף את דעותיהם האישיות של השופטים בנושאים ציבוריים. זהו עיוות משפטי הנוגד את שלטון החוק והדמוקרטיה הפרלמנטרית. זאת דמגוגיה חוגגת שאיננה יאה, אך היא משום מה מסייעת למחנה של לפיד.