עבור הרוב המוחלט של אזרחי ישראל החלה "דרמת דרעי" ב־5 בינואר השנה בדיון סוער בבית משפט העליון שארך כשש שעות ושודר בלייב מתחילתו ועד סיומו. הפרק השני של הסדרה התרחש שלשום בשכונת הר נוף הירושלמית, ליד ביתו של יו"ר ש"ס ובעיקר בין כותלי הבית.
בג"ץ בהכרעה דרמטית: מינוי אריה דרעי לשר נפסל ברוב של 10-1
בכיר לשעבר בש"ס: "אנחנו בתחילת המאבק, שמו את דרעי על המוקד"
עבור אריה דרעי עצמו, כמו גם עבור בנימין נתניהו וקומץ מצומצם של מקורביהם, הדרמה החלה הרבה קודם, בדיוק לפני שנה, בבית משפט השלום בירושלים, עת הוצגה עסקת הטיעון בין המדינה ליו"ר ש"ס. זה היה חודשים ספורים לפני הפלת ממשלת בנט־לפיד ולפני היציאה למערכת בחירות שלפי כל האיתותים וההערכות אמורה הייתה להחזיר את הימין לשלטון.
מבחינת דרעי ומבחינת עורכי דינו שליוו אותו בקרב המשפטי המייגע, הכל היה מתוכנן היטב. ימים ארוכים לקראת הדיון הם ישבו ועברו על כל פרט ופרט בהסדר עצמו ובתסריט של הופעת דרעי בבית המשפט. הנאום שדרעי היה אמור לתת בפני נשיא בית המשפט, השופט שמואל הרבסט, נבנה מילה־מילה, משפט־משפט, בקפידה יתרה, הונדס, נבנה ושויף. הניואנסים שבניסוח היו שם המשחק. דרעי לוקח אחריות ומשלם מחיר כבד. המסר המרכזי של הנאום נועד, כמובן, לאוזני כבוד השופט וגם לאנשי הפרקליטות, למערכת שעמה חתם דרעי על העסקה.
בדיוק אז, בשיאו של הדיון בבית המשפט, עת קם דרעי ממקומו ונאם נאום נרגש ומרגש, אירע דבר שעורכי הדין המלוטשים לא יכלו למנוע בזמן אמת: דרעי הפוליטיקאי, הנואם המוכשר, גבר לכמה רגעים על דרעי הנשפט, הזהיר והמלומד מניסיון העבר.
הקטע בנאום שבו דרעי מדגיש כי הוא עוזב את הכנסת כדי להפסיק את ייסורי המשפט ולשים קץ לפרשה, היה אמור להיות קצר, לקוני ומדויק הרבה יותר ממה שיצא לו. אבל דרעי היה נרגש, ויש שטוענים בחוכמה שבדיעבד כי נסחף יותר מדי בניסיון לתאר בפני הקהל את גודל ההקרבה. במקום לדבר אל השופט ולהיצמד לתכנון המקורי, דיבר דרעי אל הקהל הרחב בהרבה, לאלה שלא נכחו באותו הבוקר באולם של בית המשפט.
"נטיית לבי הייתה לא להסכים, חשבתי שאני בכל זאת איש ציבור. שקלתי והתייעצתי האם מותר לי על פי דין להתפטר מהכנסת ולהגיד לציבור 'בחרתם בי ואני בחרתי בחיים הקלים'. התלבטתי קשות. בסוף קיבלתי את זה במודעות, בלב לא קל. אני יודע מה זה משפט, איך מתחילים, איך גומרים, כמה זמן זה ייקח, וזה ירתום אותי ואת משפחתי ואת התנועה שאני מייצג. כשאתה מנהל משפט, אתה רוצה להתגונן ואז יש התנגחויות. החלטתי שאני לא רוצה לחזור למה שהיה לפני 30־20 שנה, אלא בכוחותיי ובזמן שנשאר לי להמשיך להשקיע בציבור, גם אם לא מהכנסת. החלטתי בלב לא קל בהוראת הרבנים שאני מתייעץ איתם. לקחתי על עצמי אחריות" – אמר דרעי ונראה כי בדבריו תומצת כל סיפורו, החל משנות ה־90 עת החל משפטו הקודם, ועד עצם היום הזה.
בעיני חכמי הבדיעבד דרעי הרס במו ידיו את ההגדרה העדינה למדי של "עזיבת הכנסת" ונתן טווח רחב יותר מדי לפרשנות. בעיניהם של דרעי וחבריו לגוש הימין, הדגש היה על עזיבתו המיידית של הכנסת המכהנת ושל המערכת הפוליטית עת החתימה על ההסכם. הוא לא התכוון לעזוב את הזירה לנצח, הוא גם היה בטוח שלא הבטיח משהו כזה ואף היה משוכנע שאין מקום לפרשנות כזאת של דבריו. והוא טעה.
עימות חזיתי
כעת הכדור חוזר לנתניהו. ביוני 2019, בעיצומו של הפלונטר הפוליטי, בין סבבי הבחירות, התלבט אותו נתניהו, כראש ממשלת מעבר, את מי למנות לשר המשפטים. החקירות בתיקיו עמדו לקראת סיום, המתח בין מחנהו למערכת המשפט היה בשיא.
יריב לוין, ששנים טוען כי נחוצה רפורמה מקיפה במערכת המשפט, נראה מועמד טבעי לתפקיד שר המשפטים. ונתניהו יודע היטב כי לוין לא רק מדבר, אלא נחוש לקיים. "אין סיכוי להעביר משהו רציני בממשלת מעבר", נימק לוין את סירובו המנומס לקבל את תיק המשפטים. נתניהו הבין ולא התעקש. כמו מעטים במערכת הפוליטית, הוא יודע כי בפוליטיקה יש מגבלות כוח ואם לא נצמדים אליהן, אולי מרוויחים טקטית, אך בהחלט מפסידים אסטרטגית. או במילים פשוטות – אין לדחוק לפינה את היריב בעל כוח, כי תגובתו עלולה להיות חריפה בהרבה ממה שתכנן מלכתחילה.
ערב ההחלטה בעניינו לא היה נתניהו הזהיר מעוניין בעימות חזיתי, וזאת בשונה משורה של מקורביו ובהם בני משפחתו, שיעצו לו להשיב מלחמה שערה במערכת המשפט. אמיר אוחנה היה שותף מלא לאותה עמדה מיליטנטית, והוא זה שקיבל את תיק המשפטים. אוחנה שש אלי קרב ונכנס לעימות חזיתי עם היועמ"ש אביחי מנדלבליט ולא מעט כותרות בחודשים שקדמו להגשת כתב האישום נגד נתניהו הוקדשו לעימות המתוקשר הזה.
אחרי הגשת כתב האישום נגד נתניהו אותם חכמי הבדיעבד טענו כי רבים בימין התבלבלו בין הסיבה לתוצאה, וכי דווקא הקרב הבלתי מתפשר שהובילו אוחנה ורבים מאנשי הימין היה הפקטור שדחף את מנדלבליט לפינה ולא הותיר לו ברירה, אלא ללכת על התרחיש החמור עם הגשת שלושה כתבי אישום.
יש לציין כי דרעי, בהשקפתו בנוגע להתנהלות מול מערכת המשפט, קרוב בהרבה לנתניהו הזהיר ולא לענף המיליטנטי של מחנה הימין. בדיוק בשל כך חיפש דרעי את יריב לוין בצהרי יום רביעי, 4 בינואר, כאשר נודע לו כי שר המשפטים מתעתד לקיים בערב מסיבת עיתונאים.
הצגת הרפורמה המשפטית ערב דיון בבג"ץ הייתה בפירוש הכרזת מלחמה גלויה על מערכת המשפט. לא בכדי חיפש דרעי את לוין – ולא בכדי לא השיג אותו. בעיני לוין בג"ץ דרעי היה הטריגר האולטימטיבי, הזדמנות של פעם בחיים – והוא מיצה אותה במלואה.
השבוע רבים בקרב אנשי הליכוד המתונים יותר התבטאו בצורה זהה: "אם עד פסילת דרעי התנגדנו נחרצות לביטול עילת הסבירות, לפסקת ההתגברות ברוב של 61 ולעוד סעיפים ברפורמה של לוין – אחרי שבג"ץ פסק פסיקה פוליטית, נתמוך ברפורמה במלואה ועוד נבקש שהנוסחים יוחרפו".
זה בדיוק האפקט שאותו לוין זיהה ומיצה. עוד לפני מתוני הליכוד, דרעי עצמו בוודאות לא היה מוכן למלחמה כנגד המערכת המשפטית בישראל. לא מופרך להניח כי אלמלא הפסילה, דווקא השר דרעי יכול היה להיות הממתן הגדול של הרפורמה, הגורם הבכיר בממשלה שהיה חוסם כל נטייה להקצנה. אך גם הפעם עבד הכלל המוכח: כאשר דוחקים מישהו לפינה - במקרה הזה את המערכת המשפטית - לא משאירים לו הרבה אפשרויות.
לכאורה, נוכח הצגת הרפורמה ונוכח שלל האמירות התוקפניות בקרב מחנה הימין, עדיף היה לשופטי העליון לפסוק אחרת, לא לפסול את דרעי, ועוד בנימוקים שלא משאירים לו הרבה אופציות להישאר ליד שולחן הממשלה. לכאורה, לו דרעי לא היה נפסל, הוא היה הראשון לפעול למיתון הרפורמה.
ואחרי שאמרנו את זה, ברור שבמצב שנוצר לא היה תרחיש שבו השופטים ידרכו על כבודם המקצועי ועל עמדותיהם, גם אם זה היה משאיר להם סיכוי כלשהו "להציל את המערכת כולה". ההחלטה התקבלה, המינוי של דרעי נפסל. הקיטוב הקצין עוד יותר.