מי שפתח בשבת עם בוקר את הערך “נווה יעקב” בוויקיפדיה, כבר יכול היה לקרוא את השורה הבאה, שהזדרזו העורכים להוסיף: “ב־27 בינואר 2023 התרחש בשכונה פיגוע ירי שבו נרצחו שבעה בני אדם ומספר אנשים נפצעו”. אירוע קשה נוסף להיסטוריה העקובה מדם של הצפונית בשכונותיה של ירושלים המאוחדת.
פרשן בכיר מנתח: "זו תקלה בבית, האינתיפאדה במזרח ירושלים כבר קיימת"
אורב מאחורי המכוניות ויורה על עוברי אורח: תיעוד רגעי הפיגוע בעיר דוד
כ־30 אלף תושבים מאכלסים את שכונת נווה יעקב, שכבר אינה רחוקה וזנוחה. קו הרכבת הקלה מחבר אותה למרכז העיר, מבנים רבי קומות מחליפים בה את הבתים הנושנים, ובה זה לצד זה שני רחובות מקבילים על שם שני מנהיגים ציונים משני צדי המתרס הפוליטי: אב”א אחימאיר ויצחק טבנקין.
הטבח בנווה יעקב יכול היה להתרחש גם בבית כנסת בלב הבירה כמו גם בכל עיר אחרת. בתי כנסת בארץ ובעולם הם “יעד מועדף” לרוצחים אנטישמים וערבים. מטרות קלות למבצעי פשעי שנאה באנשים חסרי אונים, רק משום שהם יהודים. אירועי דמים אלה הם שיאי המשטמה לעם היהודי ולתושבי ישראל – ירי ביום השבת, בעת התפילה, בהפתעה גמורה. כזה היה גם אירוע השיא מלפני 50 שנה – מלחמת יום הכיפורים, שפתחו בה מצרים וסוריה בהפתעה גמורה, ביום הקדוש לנו ביותר.
והנה מצרים מיהרה לפרסם הפעם הודעת גינוי לטבח בנווה יעקב, כמוה גם ירדן, האמירויות, בחריין, סעודיה וטורקיה. עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי לעודד. אומנם, כל מדינות האסלאם היו רוצות שישראל תיסוג לקווי 67’, ותפנה את יישוביה, כולל נווה יעקב – מה שלא יקרה - אבל הנה ההוכחה שהזמן מיטיב עם ישראל, ההכרה בה מתרחבת. כך גם מעגל השלום, הגם שמעגל הדמים נמשך.
הערבים הפלסטינים הזדרזו ביוני 1967 להניף מעל בתיהם דגלים לבנים, לאות כניעה והכנעה, אבל מאז התעצמה בתוכם התודעה הלאומנית, לצד שנאה ובוז לישראל וקנאה בשגשוגה. צצו בתוכם ארגוני טרור, שכל תכליתם היא שפיכות דמים, בלי לשים לב למחיר שמשלמים על כך בני עמם. אש שמלובה בהסתה אנטישמית מן הסוג הירוד ביותר בכלי התקשורת שלהם.
בניגוד לתגובות הראויות של מדינות ערביות, שמחה וצהלה פרצו ברחובות עזה ורמאללה למשמע דבר הטבח ביהודים, וזאת בעקבות פעולת צה”ל בלב ג’נין שגבתה חיי תשעה מחבלים, וכן אישה חפה מפשע. מאז ומתמיד כוחותינו משתדלים שלא ייפגעו אזרחים תמימים. לעומת זאת, הטרוריסטים רוצחים “מכל המזדמן ליד”, אזרחים ישראלים בני כל הגילים, בין שבתוך הבתים ובבתי הכנסת, ובין שבדרכים וברחובות הערים. קם דור צעיר, לוחמני יותר, שטוף תעמולת שנאה העוברת כחשמל ברשתות החברתיות, נחוש לרצוח ולהתאבד. הטרור שליט ביו”ש וברצועה – פת”ח מכאן, חמאס והג’יהאד האסלאמי משם, וחיזבאללה מצפון.
מערכת הביטחון פועלת ביד חזקה נגד ארגוני הטרור, אבל מפעם לפעם אנו מופתעים מחדש, כפי שאירע בליל שבת ובשבת. סוג תגובותינו ממחיש את הבדל התרבויות. אצל הפלסטינים אין כפיפות לחוק הבינלאומי ולא לרגש אנושי כלשהו. זה עם מומצא שהטרור הוא נשקו. העניין הפלסטיני הוא הנושא המרכזי שנדון שוב ושוב במוסדות האו”ם הצבוע. כנגד הטרור הזה ניצבת מדינה מתגוננת, איתנה. ההתגוננות גם יזומה, כפי שראינו בפעולה היעילה של המסתערבים בלב ג’נין הפרועה. מדינה שהעניקה אוטונומיה לפלסטינים ביו”ש ושלטון בלעדי ברצועה - ואלה הוזים על “פלסטין” שתמחוק את הישות הציונית־יהודית.
אירועי הימים הללו ממחישים עד כמה אקטואלית תורת ז’בוטינסקי, ובראשה רעיון קיר הברזל שלו, מאמר בן מאה שנה. האם הפנמנו אותו עד הסוף? האם הוא מרתיע את הטרור שבא עלינו גלים גלים? האם אין צורך לחזקו? האם ניבעים סדקים בקיר הברזל שלנו? יש האומרים שאכן כך הוא. את זאת לפחות טוענים האלופים בדימוס יצחק בריק וגרשון הכהן.
דומה כי איננו מפיקים לקחים מספיקים מגלי התוקפנות נגדנו, עתה בירושלים. אנו מבקשים לעתים לרצות את הראיס ברמאללה, מנסים לא להחריף את המצב – מה שאינו תלוי בהכרח בישראל. זרועות הביטחון פועלות ככל יכולתן לסכל מראש כל כוונת זדון, הנרקמת אי שם ולא תמיד נחשפת מראש. והא ראיה – טבח נווה יעקב. אסור שהאסון הזה ירתיע את הדרג המדיני והצבאי מליזום את המוטל עליהם, כפי שהיה בפעולה המוצלחת בג’נין, זו שקדמה לטבח אזרחינו.
מחבל מחקה מחבל, מתאבד הולך בעקבות מתאבד. תאוות המוות היא נחלת צעירים פלסטינים רבים. ואולי השסע המחליש בחברה היהודית מעודד אותם, במיוחד בעת הזאת, לבצע מעשי טרור, כאשר ההפגנות אצלנו נמשכות בעוד אינתיפאדה שלישית ניצבת על הסף. הכרח לממש את קיר הברזל שלנו ולהתאחד מאחורי לוחמינו המסתכנים למען ביטחוננו.