סוף השבוע האחרון הביא עמו שורת פיגועים קשים שתוצאותיהם טרגיות מאוד. מודל הפיגועים הזה מלווה את המדינה כבר תקופה ארוכה עוד מאז "אינתיפאדת הבודדים" בשנים 2015־2016, ולפחות כיום נראה שהוא בדרך להפוך לגל טרור גדול ואולי אף לאינתיפאדה פלסטינית כוללת.
חשוב לציין כי מאות רבות של פיגועי טרור שתוכננו במהלך השנה האחרונה על ידי תשתיות ארגוניות, סוכלו ונחשפו על ידי השב"כ בטרם יצאו אל הפועל.
החשש מהסלמה ביטחונית בגדה: הדרישה של מצרים מהרשות הפלסטינית
המתיחות הביטחונית נמשכת: נעצר פעיל טרור מג'נין שתכנן לבצע פיגוע
אולם בהינתן מצב של עלייה דרמטית בפיגועים של בודדים עצמאיים, השב"כ אינו יכול לאתר סימנים מוקדמים או מודיעין מקדים, שכן אלו אינם קיימים במצבים אלו. ונשאלת השאלה: אם אין מודיעין והשב"כ פחות רלוונטי במקרים אלו - מה עושים ולאן הולכים? כדי לענות על שאלה זו חשוב לבחון מספר היבטים.
הראשון שבהם הוא ההבנה שהעלייה בהיקף הפיגועים מסוג זה נובעת מכך שישנה עלייה מתמדת בהיקף וברמת ההסתה המתקיימת כלפי ישראל הן מצד הרשות הפלסטינית והן מטעם ארגוני הטרור דוגמת חמאס והג'יהאד האסלאמי. ההסתה ותנאי החיים הקשים ברשות הפלסטינית, הנובעים לפני הכל מהזנחת הרשות עצמה, רק מחזקים את תחושות הכעס והשנאה כלפי מה שנקרא בעיניהם "הכיבוש". השילוב הקטלני הזה דוחף צעירים ואף מבוגרים הנמצאים בשולי החברה לביצוע פיגועים ההופכים אותם לגיבורי האומה בן לילה.
ההיבט השני המוביל למצב הקיים הוא התנהלות מדינת ישראל מול שטחי איו"ש ועזה. מצד אחד לא מתנהל כבר שנים שום תהליך מדיני שיקנה תקווה כלשהי לצד הפלסטיני, כשגם המנהיגות הפלסטינית לא מובילה כל יוזמה שכזו ואף מסרבת בעקביות ליוזמות העבר שעלו בשנים קודמות.
מצד שני גבר משמעותית חששם של הפלסטינים עם הקמת הממשלה החדשה, בדגש על הכוחות הקיצוניים שבה דוגמת סמוטריץ' ובן גביר. אלו קוראים בגלוי להחלת סיפוח מלא על שטחי איו"ש ואף נוקטים צעדים מעשיים לריסוק נוכחותה של הרשות הפלסטינית בשטח. מהלכים אלו יוצרים בקרב הציבור הפלסטיני תחושה של "אין מה להפסיד", ולא מעטים נגררים למעגלי הייאוש והכעס ופורקים את זעמם באמצעות פיגועים נגד חיילים ומתיישבים.
ההיבט השלישי קשור למבנה ולאופן שליטת ישראל במזרח ירושלים. מאז כיבוש העיר וסיפוח כל אזוריה המזרחיים בשנת 1967, לא חל כל שינוי ביחס המדינה כלפי תושביה הפלסטיניים של העיר. מזרח העיר נותר מוזנח לחלוטין, ללא שירותים עירוניים הולמים, מערכת החינוך מנוהלת על ידי הרשות הפלסטינית, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים פועלים בשכונות העיר, ואת טענותיהם מפנים תושבי העיר הפלסטינים לחברי פרלמנט ברמאללה.
המשמעות היא שהם נותרו פלסטינים לחלוטין, חשופים לחינוך ולהסתה הפלסטיניים, בעלי זמינות לנשק, ומאידך נושאים תעודות זהות כחולות ויכולים לנוע בחופשיות מלאה בעיר ובמדינה כולה. צריך להודות ש־90% מהתושבים במזרח ירושלים לא מעורבים בטרור ובפעילות ביטחונית, אבל די ב־10% הנותרים כדי לגרום נזק רב.
ההיבט הרביעי קשור לפעילות חמאס ברצועת עזה ולהיעדר הטיפול הישראלי הנכון בו. חמאס מנהל פעילות הסתה בלתי פוסקת במטרה לכוון פלסטינים תושבי איו"ש לביצוע פיגועים. במקביל ישראל מאפשרת לחמאס להמשיך להתעצם בחופשיות, תוך יצירת משוואת הרתעה בלתי נסבלת המאפשרת לארגון הטרור למרר את חיי תושבי עוטף עזה.
שלושה פתרונות
ראשית, על המדינה לפעול במהירות ולגבש אסטרטגיה לגבי מעמד מזרח ירושלים. האם אנו באמת רוצים וצריכים את כל השכונות ומחנות הפליטים בשטח העיר? אם לא, יש לבנות תוכנית להעברתם לשלטון הרשות הפלסטינית וליצירת הפרדה מוחלטת ממערבה של העיר. כאן ההתייחסות היא כמובן לשכונות המרוחקות יותר, אלו שסופחו בשנת 67' אל העיר.
אם רוצים להשאירן בשטח העיר וישראל, אזי צריכה להיבנות תוכנית לאזרוח 400 אלף פלסטינים ולהפיכתם לישראלים, כולל זכות הצבעה לכנסת, כולל שליטה על תוכני החינוך ועל כל המשתמע מכך. לא בטוח שזה המהלך הנכון לישראל.
שנית, על הממשלה לגבש תוכנית ויוזמה מדינית להסדרים מול הרשות הפלסטינית באופן שיקדם את שיתוף הפעולה ויציב אופק ותקווה לפלסטינים, גם אם לא הסכם שלום מלא. חששם של הפלסטינים מצעדיהם של שרי הימין במקביל להתפוררות הרשות, עשויים לגרום לתהליך בלתי הפיך. הבעיה כאן היא שאינטרס המדינה נוגד את אינטרס וחזון חלק מחברי הקואליציה, השואפים לבטל את הרשות הפלסטינית ולהחיל ריבונות ישראלית מלאה על כל שטחי איו"ש.
שלישית, יש להחמיר את הענישה וההרתעה מול תושבי מזרח ירושלים ואולי אף להחיל עליהם בצווי חירום את החוק הצבאי הנוהג בשטחים. לחלופין, על המדינה למצוא דרכים לשנות את המדיניות הנוהגת בשטח, לבצע חסימות ובדיקות בין שני צדי העיר ולבצע מהלכי אכיפה ואיסוף מודיעיניים נוספים.
המפתח הוא בכל מקרה ייזום ומימוש מהלך אסטרטגי ארוך טווח מול הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור. שכן בהצהרות וססמאות או באטימת בית כזה או אחר, לא נצליח למגר את הטרור ולפגוע במוטיבציה לבצעו.
הכותב הוא יו"ר מועצת העם החדשה וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן