בזה אחר זה יצאו ובאו השבוע שליחים מיוחדים לשיחות עם הצמרת הביטחונית בישראל ועם אבו מאזן ואנשיו ברמאללה. ראשון הגיע ראש ה־CIA, אחריו ראש המודיעין המצרי, איתו בא ראש המודיעין הירדני, ולסיום פקד את האזור מזכיר המדינה האמריקאי. אנחנו חוששים מאיראן, האמריקאים מודאגים מהמהפכה המשפטית, וידידינו הערבים סבורים כי ישראל והפלסטינים ניצבים כפסע ממעגל דמים אכזר.

החשש מהסלמה ביטחונית בגדה: הדרישה של מצרים מהרשות הפלסטינית
לאחר פרסום הקלטת: ארגוני הטרור בעזה במסר מאיים לישראל

לא לפני שנים רבות, ב־2015, השתולל כאן גל סכינאות, ובמאמץ רב הצליחו שני הצדדים להרגיעו. הרשות הייתה אז שותפה מלאה של ישראל בדיכוי הסכנה. קציני הביטחון הפלסטינים הלכו לכל בית ספר שבו בצבץ סכין מתוך כליו של מישהו, והרביצו בתלמידים תורה. לא תורת ישראל, אבל בעד ישראל. דברי הרגעה נגד רצח ושפיכות דמים.

מאז זרמו מים רבים בירדן, והאוזניים ברמאללה נעשו הרבה פחות קשובות לשמע הצעות לשיתוף פעולה. 15 שנים אנחנו עובדים יחד נגד הרעים, אמר לי השבוע בכיר פלסטיני, ובתמורה לא קיבלנו כלום. לאויבים שלכם, חמאס, נתתם יותר.

אבו מאזן ואנשיו עוקבים באופן יומיומי אחר הפוליטיקה הישראלית. הם מכירים את מוקדי הכוח בצמרת, וכבר למדו מי משפיע יותר ומי פחות. הם מכירים את השיח בנושאי ביטחון, את הוויכוחים בין פוליטיקאים לקצינים, ואת אילוציו הקואליציוניים של ראש הממשלה. בהערכות מצב שביצעו בשנה האחרונה הם הגיעו למסקנה כי את המדיניות הישראלית בגזרה שלהם מובילות דמויות כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. בשטח, בבתי הכלא, ביד הקשה של צה"ל, בכולם הם רואים החמרה. בשל כך הם הגיעו למסקנה כי ישראל אינה הולכת להיטיב איתם, אלא רק להקשות.

המסקנה הזו עומדת לנגד עיניהם כאשר מגיע בכיר זה או אחר, ומציע להם להטיל את מרותם על החמושים בשכם ובג'נין. הם מסרבים לא רק מחשש שייראו משת"פים, אלא גם כגמול על יחסה של ישראל. אפשר לראות בזה סוג של נקמנות. ישראל, הם אומרים, תופסת אותנו כמובן מאליו. לחמנו איתכם נגד הטרור, עצרנו פעילים של חמאס והג'יהאד האסלאמי, ואתם קוראים לנו טרוריסטים. מילא לא קיבלנו מכם שלום, אבל למה באו היריקות? הם תוהים.

במשך שנים שמרה הרשות על שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, אף שספגה השמצות מתמשכות מפי מתנגדיה. "זכות מקודשת", כינה זאת אבו מאזן, והגן בעוז על היחסים הללו. אבל ישראל הלכה ימינה, ובהתאם לכך גם יחסיה עם הרשות. ביום חמישי שעבר הורה אבו מאזן לקציניו לחדול מאותה "זכות מקודשת". היה זה שיאה של נסיגה פלסטינית מהמאמץ רב־השנים לרסן את הטרור לצד ישראל. כותרת באתר חדשות ערבי תמצתה שלשום את הסיפור כולו: "חמאס לקחו מאבו מאזן את עזה, והמתנחלים קרעו ממנו אזורים בגדה".

הקפאת התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות לא באה ביום אחד, אלא במקביל להצטננות היחסים. לפני כחצי שנה אפשרה הרשות לקציני הביטחון שלה להוריד הילוך בשכם ולצמצם לאפס את פעילותם בג'נין. בתוך חודשים מעטים זינק רף האלימות נגד צה"ל והמתנחלים. צרורות ירי, ניסיונות דריסה ומטעני חבלה.

צה"ל והשב"כ יצאו למבצעי מעצרים כמעט מדי לילה, והכבידו את ידם על המבוקשים. כתוצאה מכך נהרגו חמושים, אבל גם מפגינים פלסטינים. הדם שנשפך עודד אחרים לבוא ולנקום. הנקמה הטריחה שוב את צה"ל לצאת למבצעי מעצר של חשודים בבתיהם. מעצרים אלה מולידים לפעמים התנגדות המונית. במהומות הללו נהרגים חמושים או מפגינים. מותם מוליד נקמה, וכן הלאה.

הרשות מוכנה להפשיל שרוולים ולהחזיר לידיה את המשילות. אבל היא מציבה לישראל תנאים. למשל, לחדול מקיזוז כספי המחבלים. 50־45 מיליון שקל בחודש, שנלקחים מכספי המסים המועברים לרמאללה כנגד כל שקל שנותנת הרשות לאסירים ולמשפחות החללים. רמאללה אף מבקשת להפחית מהיד הכבדה של צה"ל והשב"כ בגדה. ישראל אינה יכולה, וגם אינה מוכנה. קיזוז כספי המחבלים הוא חוק. היד הכבדה היא חובה שנועדה למנוע פיגועי דמים. גם התודעה הפוליטית אינה כבעבר. בישראל, לא רק אצל הפלסטינים, מחווה לצד השני נתפסת כביטוי של שיתוף פעולה.

פעם התבצרו שני הצדדים בעמדותיהם כאשר ביקשו מהם לעשות שלום. היום הם מתבצרים בעמדות כשהם נדרשים להשיג רגיעה. על הכף, רבותיי, מונחים חיי אדם.

מר שגריר ומיסטר הייד

מי אינו זוכר את שגריר מצרים בישראל מוחמד בסיוני. קצין מודיעין בדימוס, שגויס לשירות הדיפלומטי ונשלח בידי נשיאו חוסני מובארכ לעמוד בראש נציגותם בישראל. אף שהיה בכיר בדרגת תת־אלוף, אפשר לומר כי היה אלוף שלוש הבירות. בשירותו הצבאי פעל בטהרן ובדמשק, ולאחר שפשט את מדיו נשלח לתל אביב.

מאז ומתמיד היו אנשי מודיעין מועמדים טובים לשמש בתפקיד דיפלומטי. ממשלתו של מנחם בגין, למשל, מינתה את איש המוסד אליהו בן אלישר לכהן כשגריר הראשון של ישראל בקהיר. הללו מתורגלים במגעים רגישים בין מדינות, יודעים כיצד פועלים מסדרונות שלטון בארצם ובמדינת היעד, ובקיאים ביצירת קשרים.

במשך 17 שנה, בשתי תקופות שונות, עמד בסיוני בראש הנציגות הדיפלומטית של מצרים בישראל. הוא טווה קשרים יפים והתחבב על המוני ישראלים. היו לו מהלכים בממסד הפוליטי, בקהילה העסקית ובקרב ערביי ישראל. בשנת 2000 הוא נקרא הביתה במחאה על אירועי האינתיפאדה השנייה, ולא הושב. שמונה שנים אחר כך התגאה, בהופעה בפני קהל בקהיר, כי הוא נשלח לישראל לא כשגריר, אלא כאיש מודיעין.

התגלגלה לידיי בימים אלה האוטוביוגרפיה של הדיפלומט הישראלי גדעון בן עמי. "לא על הפְרַאק לבדו - זיכרונות ותובנות" שמו. בן עמי, כיום בן 84, שירת כשגריר ישראל בקהיר בשנים 2001־2003. גם הוא איש מודיעין בעברו (יוצא יחידה 8200), וכדיפלומט צעיר שירת בטהרן.
בספרו הוא הקדיש פרק נרחב לתקופתו כנציגה הרשמי של מדינת ישראל בקהיר. זו הייתה תקופה קשה, ימיה המדממים של האינתיפאדה השנייה. הוא וצוותו היו מוקצים למדי. למרות זאת, מציין בן עמי בספרו, הצליחו הוא ואנשיו ליצור רשת של קשרים מועילים. זירת הפעילות החשובה ביותר מבחינתו הייתה אירועים חגיגיים של השגרירויות הזרות בקהיר. שם פגש מצרים שלא העזו לראותו פנים אל פנים.
"מפגשים אלה", הוא כתב (עמ' 157), "היו אספקת חמצן עבורי", והוסיף: "האירועים החברתיים הרבים בקהיר סייעו לי לרחרח ולשאוב מידע והערכות מצב מקולגות על בסיס של תן וקח. אלה התקבלו בסיפוק בקהיליית המודיעין שלנו".

הנה, לא רק דיפלומט מצרי עוסק בריגול על אדמת ישראל, אלא גם מקבילו הישראלי. מי שרוצה, יכול לראות בדבריו של בן עמי לעיל הודאה גלויה בכך שישראל עוסקת בריגול על אדמת מצרים. אבל המציאות קצת פחות הרואית. דיפלומטים, בכל מקום, הם זרוע איסוף. תפקידם ללקט תובנות, הלכי רוח וגם מידע. עליהם להצביע על התפתחויות שאין לראות אלא ממקום מושבם, ולומר לשולחיהם מה מכל אלה הוא עיקר ומה טפל. וכן, עליהם גם לקדם מיזמים עסקיים, לקרב בין שני הצדדים ולהביא את שמה הטוב של מולדתם לארץ היעד.

ה"ריגול" הזה הוא בעצם לימוד האחר, והוא אמצעי חשוב לחיזוק יחסים והתקרבות. כל דיפלומט הוא גם מרגל קטן, ואלמלא ידידינו היו "מרגלים" אצלנו, ואנו "מרגלים" אצלם, אולי היינו מכירים אותם פחות. בן עמי ובסיוני, כל אחד בעתו, הודו באמת, אך ניסחו אותה בשפה בלתי דיפלומטית.  
בסיוני מת בשנת 2011 מסיבוכים של מחלה. בן 74 היה. הוא וגדעון בן עמי לא חיבבו במיוחד זה את זה. בסיוני התעלם מקיומו של עמיתו, ולא שיגר לו איגרת ברכה עם מינויו לתפקיד החשוב, כנהוג. בספרו מציין הדיפלומט הישראלי כי הוא פגש את בסיוני לראשונה באירוע חגיגי של שגרירות אוקראינה בקהיר. בסיוני היה שם עם רעייתו נגווא, וזו הייתה, כתב בן עמי, פגישה קרה וקורקטית.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל