ביקורו הרשמי בישראל בשבוע שעבר של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן היה הכנה לפגישה הצפויה לראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. לפי דיווחים, הפגישה צפויה להתקיים בבית הלבן עוד החודש.

"על כולם לנקוט בצעדים למניעת הסלמה": בלינקן מסכם את ביקורו בישראל
מומחה לארה"ב מסביר: זה הדבר ה"חריג ביותר" שעשה בלינקן בביקורו בישראל

יותר מהכנה, יהיה מדויק יותר לומר שמדובר בחזרה.הביקור של בלינקן, שהיה עמוס פגישות ושיחות, נחתם בידי מזכיר המדינה בהצהרות רבות משמעות. "בלינקן לא היה נחמד לנתניהו", אמר לי בשיחה טלפונית מוושינגטון פרשן אמריקאי ותיק ומוערך. "אני לא בטוח שבישראל ירדו לעומק משמעות ביקורו של בלינקן והמסרים שהביע. בצמרת משרד החוץ בוושינגטון הביקור נחשב ומוגדר כאירוע מדיני חשוב מאין כמוהו, שייזכר ככזה בקורות יחסי ישראל וארה"ב".

בלינקן, הידוע כנעים הליכות, השמיע לאחר שיחה שקיים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהרה שהכין מראש וניסח באופן קפדני. "תמיכה בעקרונות ליבה ובמוסדות דמוקרטיים בסיסיים, כבוד זכויות אדם, חלוקת צדק שווה לכל האנשים, זכויות המיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית".
זאת לא הייתה הצהרה שנועדה לנתניהו. דבריו של בלינקן היו פניות, דרישות והנחיות לאחדים מהשרים בממשלת נתניהו ולשותפיו בקואליציה.

בלינקן כיוון את דבריו ליריב לוין, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, יצחק גולדקנופף, אבי מעוז, שמחה רוטמן. אנשים שהוא, בלינקן, לא מכיר ולא פגש מעולם, אבל מכיר ומודע היטב ליוזמות שהם מעלים ודוחפים, שמע וקרא את התבטאויותיהם, קיבל דיווחים על התנהלותם משגרירו בישראל.

מה שהציק במיוחד לבלינקן היו הדעות השליליות וההערכות הפסימיות על השרים ושותפי הקואליציה המוזכרים דלעיל - שאותן הוא שמע מבכירים בקהילה היהודית בארה"ב שעמם הוא מקיים ומטפח קשרים הדוקים. אחד הבכירים האלו סיפר בשיחה שבלינקן הגיב פעם במילים, "זה נורא. מוכרחים לעשות משהו".

לגיחתו של בלינקן לרמאללה, לפגישה עם ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, היה מסר אחד שיועד וכוון ישירות לראש הממשלה. אתה, נתניהו, ידידי הטוב, מדבר ושואף לשיפור יחסים עם סעודיה ואפילו לכינון הסדר עמה, ורק אחרי כן למאמץ לפתרון הבעיה הפלסטינית. אתה טועה, נתניהו. הסיכוי לשיפור משמעותי ביחסים בין ישראל לסעודיה לא נראה באופק וחסר סיכוי בעתיד הנראה לעין.

אבל הפלסטינים הם פה. בעגה האמריקאית אומרים: הם אינם הולכים לשום מקום. קודם וראשית כל נחוצים זמן ומרץ לחידוש ההידברות עם הפלסטינים ולקידום פתרון מדיני לסכסוך. אם זה יקרה, הסעודים יהיו מוכנים לדבר עם ישראל ולשתף פעולה לקידום יחסים.

בכל הנוגע ליחסי ישראל וארה"ב, אין מה לדאוג ולחשוש. היחסים איתנים. האהדה לישראל בבית הלבן, בצמרת הממשל, חזקה. התמיכה בישראל בהנהגת שתי המפלגות המרכזיות חזקה. אבל מה שקרה וקורה בשבועות האחרונים בזירה הפוליטית הפנימית בישראל, המו"מ שקדם להקמת הממשלה, האישים המפוקפקים שנתניהו העניק להם רהביליטציה, מינה לשרים מרכזיים, נתן להם סמכויות גורפות – כל זה גרם לדאגה בקרב הממשל בארה"ב ובממשלות מעצמות המערב.

ישראל המכובדת, הידידה, האהודה, עם המוניטין של מעוז דמוקרטי יציב באזור מועד לפורענויות – נחשפה פתאום כמדינה שנכנעה ומסרה את עצמה לשליטתם של פוליטיקאים קטנים וחובבנים, חסרי ניסיון, אינטרסנטים, שאופק הראייה שלהם הוא קצה אפם. לשותפים לא אכפת

בוושינגטון, בברלין, בפריז ובלונדון מנהיגים ובכירים מתקשים להבין איך נתניהו, איש חכם, פוליטיקאי ותיק ומיומן, הפקיד בידי עסקנים מפלגתיים את ניהול המדינה ואת עתידה. בכירים בקהילה היהודית בארה"ב טוענים שישראלים רבים אינם מודעים למעמדה המכובד של ישראל ולתדמיתה האיכותית כדמוקרטיה בזירה העולמית ולכן אינם קולטים, או מזלזלים, בנזק שהממשלה הנוכחית גרמה וגורמת למעמד הזה ולתדמית הזאת.

במשך שנים רבות בעבר רווחה בישראל התחושה שהעולם נגדה. האמירה הפופולרית הייתה "שונאים אותנו". בשנים האחרונות התחושה הזאת נחלשה, התעמעמה ונשארה נחלתם של מעטים. הרכב הממשלה הנוכחית והתנהלותה בשבועות הראשונים לקיומה יצרו את התחושה שישראל נחשבת למדינה שהיא נגד העולם. בוושינגטון, בבירות מעצמות המערב ובמרכז האו"ם בניו יורק סבורים שישראל החליטה לצפצף על העולם.

ההערכה הזאת מקבלת לאחרונה ביטוי תקשורתי בוטה במאמרי מערכת, בטורים, במאמרי דעה ובפרשנויות שהתפרסמו לאחרונה בעיתונים מובילים בארה"ב ובאירופה. הכותבים ידועים ומפורסמים כאוהדי ישראל ותומכיה המשובעים, מהם סנאטורים וחברי קונגרס ותיקים ומוערכים.
הבעיה היא שלרוב השותפים בקואליציה הנוכחית לא אכפת מהעולם. הם אינם מכירים את העולם החיצוני והוא גם לא מעניין אותם. ארה"ב ומדיניותה כלפי ישראל מעניינים את בן גביר פחות מהשלג דאשתקד. לגולדקנופף או למשה גפני לא היה אכפת על מה נתניהו ושר החוץ האמריקאי דיברו.

היסטוריונים וחוקרים שיעסקו בעתיד בתיעוד פרק הזמן שישראל חווה עכשיו, יתקשו להבין ויותר מזה להסביר את התעלומה הגדולה: איך קרה שיהודי פיקח, פוליטיקאי ותיק, בעל ניסיון מדיני כמו נתניהו, שילב בקואליציה ובממשלה שהקים טיפוסים מפוקפקים, מורשעים בפלילים, חסרי כל ניסיון ציבורי?

איך דווקא הפוליטיקאי הבכיר היחיד בישראל שגדל, התחנך ולמד באמריקה בשנות צעירותו והתגבשותו – מנסה לאתגר את היחסים עם ארה"ב ומתעמת עם הממשל האמריקאי, באופן ובצורה שאף ראש ממשלה שכיהן אי־פעם בישראל לא העז?

הפגישה החמה והלבבית ששר החוץ בלינקן קיים עם ראש האופוזיציה יאיר לפיד, איננה משחררת את לפיד ואת ראשי מפלגות האופוזיציה מביקורת וקובלנה שגם הם, בדומה לראשי הקואליציה, אינם מקדישים תשומת לב ועניין מיוחדים כנדרש וכראוי לתחום ולנושא היחסים עם ארה"ב.

לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן וגדעון סער צריכים ובעצם חייבים לדבר הרבה, לדון ולהתבטא בפומבי בנושא היחסים עם הבית הלבן וצמרת הממשל. בנוסף, חשוב שהם יטוסו לביקורים בארה"ב ויקיימו פגישות עם סנאטורים וחברי קונגרס. בכיר יהודי ידוע ומוערך בקהילה אמר לי לאחרונה: "הייתי רוצה מאוד להיפגש ולדבר עם לפיד ועם גנץ". הוא לא אמר וביקש זאת לגבי שר או בכיר בממשלה