הוא הפתיע, שלא לומר הדהים, כשיצא מהארון. הבחור הצנום, המעט ביישן, ועם זאת ידען וחכם, שעורר תמיהה עם הופעתו הראשונה על המסך, הסיר בשלב ראשון את פאותיו, וכעבור כמה חודשים הצהיר בראש חוצות שהוא הומו. זהו כמובן יאיר שרקי, כמעט בן דמותו של עמית סגל הוותיק. שני חובשי כיפות בערוץ הנדוס התודעה. והייתה בשבוע שעבר עוד יציאה מהארון, מסוג אחר לגמרי.
כמדי שנה, בכ”ה בשבט, שוב נפגשו ותיקי לח”י – האחרונים שעוד נמצאים עמנו - ועמם צעירים רבים, רובם חובשי כיפות, ליד קברו של אברהם שטרן (יאיר), מחולל לח”י. תופעה זו, שחוזרת מדי שנה, של התקבצות מאות אנשים כדי להתייחד עם זכרו של לוחם החרות, איש הגות וספר, היא כמעט ייחודית. התרפקות, הזדהות עם אישיות עוצמתית, שרוחה שורה על לא מעט ציבורים בתוכנו גם כיום.
81 שנה להירצחו ו־81 שנה להולדת בנו, איש התקשורת יאיר שטרן, שכמובן אמר את הקדיש, והפעם גם קרא מכתב הלל לזכרו של הראשון בלוחמי חירות ישראל, ששיגר הנשיא לטקס. הרצוג שיבח את יאיר הבן, שמשמר את המורשת בתפקידו כיו”ר עמותת חברי לח”י, ואת ספרו האוטוביוגרפי שעתה זה יצא לאור, “יאיר בן ‘יאיר’”. והנה כמה ימים לאחר הטקס המרטיט, יאיר שטרן יצא מהארון, במובן הפוליטי, כשפרסם מאמר ארוך וזועם “אחרי שחבורה של פוליטיקאים יסמנים הצביעה פה אחד ומפוחד בעד הרס המדינה שלי”. אין לי טענות אל יאיר על הצטרפותו למחנה המוחה. בין המוני המפגינים ישנם אנשי ימין, מצביעי הליכוד, שאינם שלמים עם הרפורמה המשפטית, היו רוצים שתהיה ממותנת ומדורגת. מובילי הרפורמה, בגיבוי ראש הממשלה, הם שני פוליטיקאים ומשפטנים נחושים. הם עושים זאת בעיניים פקוחות, בהנמקות חדות: שר המשפטים יריב לוין וח”כ שמחה רוטמן. שניים שהם משכמם ומעלה לעומת ראשי המסיתים שלשונם שלוחה - אהוד ברק, משה יעלון, אהוד אולמרט, דן חלוץ, רון חולדאי ואחרים. שוברים את הכלים מתסכול מה”מהפכה”, ולמעשה משובו של נתניהו לשלטון.
שוב מסתבר שניצחון הימין בבחירות היה לו לרועץ. המחנה המפסיד אינו משלים עמו. שוב הימין נצרך להתגונן, להתנצל בנוסח הקישוני: “סליחה שניצחנו”. הרוב בציבור ה”אלמוני” הוא מיעוט בתקשורת הגועשת. עם רפורמה או בלעדיה, ההפגנות האנרכיות בסגנון “בלפור” היו בכל מקרה מתחדשות, אף מחריפות.
לא על התייצבותו של יאיר שטרן נגד הרפורמה אנו מתפלאים, כי אם על סגנונו המחרף, הנמוך. כותב על חברי כנסת “חסרי השכלה ותרבות שלטונית”, על “טיפוסים קיצוניים” כמו בן גביר ורוטמן, על “30 שפנים בסיעת הליכוד”, על יריב לוין ש”מבייש את משפחתו”, על מנחם בגין ש”מתהפך בסאלטות בקברו”, ולבסוף על “חבורת אפסים, רק כך אפשר לכנות את חבורת הדגים השותקים והשפנים הפחדנים שמצביעה בעד חוקים שהם הרס הדמוקרטיה ומשום כך הרס המדינה”.
והמסקנה: “כל שנותר הוא הפעלת כוח. לא ירי, פצצות או אלימות. כוח במובן שקבוצות בעלות כוח כלכלי ישבשו את המשק. שביתות, סגירת בנקים, הפסקת שירותים חיוניים, כמו תחבורה, רפואה, מים, חשמל ועוד - רק אלה יביאו את הממשלה ועושי דברה להתחנן להידברות ולמשא ומתן שיאפשר הכנסת כמה תיקונים סבירים במערכת המשפט - אבל לא יהרסו את המדינה”. בשפה זו הוא מוכיח מי האחראי לשפל הכלכלי במשק. מי כיאיר שטרן יודע כמה נרדף היה המחנה של יוצאי המחתרות ובני משפחותיהם. תמיד נאמר עליו – כנראה בטעות - שהוא עלה תאנה ימני בערוץ 1. מעולם לא שמעת ממנו התבטאות פוליטית רצינית, אולי משום התמקדותו הברוכה בהנצחת מורשת אביו. עתה יצא מהארון, התייצב במחנה שרוצה לשבש את החיים במדינה ולהילחם בכוח ב”שלטון הזר” היהודי, על שום רפורמה מרחיקת לכת אבל מקבעת היטב את הפרדת הרשויות.
אולי קצת אכזרי לומר “יצא מהארון”, מטאפורית, כשמדובר ביאיר שטרן. ב־1942 הוצא אביו מהארון בדירה שבה הסתתר, וכדורי המרצח האכזרי מורטון פילחו את עורפו. מחולל לח”י האלמותי הותיר אחריו שירת חירות רבת השראה, ובראש הרשימה כמובן – “חיילים אלמונים”. באיזו התלהבות שר הקהל את ההמנון הזה ליד קברו בנחלת יצחק. והנה בנו יחידו, שאותו לא זכה לראות, נוטל את צמד המילים הכה משמעותי הזה, ומכתים אותו כשהוא קובע כי “שישה־שבעה חיילים אלמונים בש”ס סרים כעיוורים לגחמות דרעי”.
הנה מי שאולי מתהפך בקברו, כמה צר לי לומר - “החייל האלמוני” אברהם שטרן הי”ד, שמשורה שחרר אותו רק המוות, ולבטח לא היה רוצה לראות את הקרע המסכן את שלמות “המולדת המקודשת”.