אש ותימרות עשן, משטרה ומכת"זיות, פחי אשפה בוערים, מצור על תחנות רכבת ועורקי תחבורה אחרים, עשרות אלפי מפגינים ומאות עצורים, שביתות נרחבות כולל בשירותים חיוניים מסוימים, אלימות נגד פוליטיקאים שתומכים ברפורמה ועוד — לא רק בנתיבי איילון ובכיכר הבימה בתל אביב, אלא גם בשאנז אליזה ובכיכרות הקונקורד והרפובליקה שבפריז.
"מכה קשה להנהגה": הצעת אי אמון הוגשה נגד ממשלתו של מקרון
בכיר לשעבר במשטרה מזהיר: "מספיק אדם אחד כדי שיהיה לנו אסון"
הרקע: הרפורמה המתוכננת של ממשלת צרפת בתחום הפנסיה, דהיינו העלאת הרף ליציאה לגמלאות מ־62 ל־64 (לגברים, לנשים זה פחות). לשם השוואה: בארצות הברית ובישראל גיל הפרישה הוא 67, בבריטניה - 66, בגרמניה ובשווייץ – 65, וכך בכמעט כל המדינות האחרות באירופה ובעולם המערבי בכלל.
Dolce far niente, "בטלה מתוקה", היא אומנם אמירה איטלקית, אך מסתבר שחסידיה הראשיים הם דווקא בצרפת. כפי שנכתב ב"אקונומיסט" הבריטי, "הצרפתים מבלים זמן ארוך יותר בכיסאות הנוח משכניהם", ואכן הרגל ההפסקה הזמנית או הקבועה מהעבודה נטוע עמוק במסורת הצרפתית — הווקאנס השנתית היא בבחינת קודש קודשים — כך שכל מי שמציע לערער על כך מוצג על ידי השמאל והימין הקיצוניים כאויב העם.
ברם, ההצעה של ממשלת צרפת לשינוי גיל הפנסיה איננה מבוססת על אידיאולוגיה חברתית או פוליטית כזאת או אחרת, למרות שהקיצונים משני הצדדים רוצים להציגה ככזאת, אלא על עובדות כלכליות ברורות וחד־משמעיות שמוכיחות שבלעדיה צרפת עלולה להיקלע למשבר כלכלי וחברתי הרסני. תוחלת החיים של הצרפתים, כמו של תושבי רוב המדינות המפותחות, עלתה בשנים האחרונות באחוזים ניכרים.
זה אומנם נתון חיובי ומעודד כשלעצמו, אך אחת מתוצאותיו היא שבתוך כמה שנים שיטת הפנסיות בצרפת תעמוד בוודאות בפני שוקת שבורה. ברפורמה המוצעת הנשיא מקרון שואף לא רק לפתור את חוסר האיזון הכספי והתקציבי, אלא גם לתקן את הרגלי העבודה הלקויים המושרשים בארצו ולהגדיל את כוח העבודה במשק. אולם הוויכוח כבר מזמן חרג מהנושא הפנסיוני ולבש צורה פוליטית חריפה.
גם בצרפת השמאל מפרש את המושג "דמוקרטיה" כצידוק בלעדי לעמדותיו וכהיתר פתוח לפעול בכל דרך אפשרית להשגתן, כולל אלימות והשבתת אורח החיים של הציבור הרחב. ואילו מטרת הימין הקיצוני, אך מטרתם גם של גורמים אנרכיסטיים שונים, היא לפרק את עצם היסודות של הרפובליקה הצרפתית. כמו פעמים רבות בהיסטוריה, השמאל הקיצוני והימין הקיצוני חוברים זה לזה כדי לחבל בשלטון הדמוקרטי הנבחר.
אומנם לצרפת לא נשקף איום ביטחון קיומי, ומאז משבר אלג'יריה גם לא היו בה תופעות של סרבנות בצבא ובשירות המילואים, אך הנשיא מקרון, בכל זאת, התריע על איום ברור ומיידי על אחדות האומה הצרפתית.
יש גם גורמים אינטרסנטיים משני הצדדים — אוליגרכיה בירוקרטית, כלכלית ומשפטית שמתיימרת לשמור על המצב הקיים למען טובת הכלל, אך בפועל מגוננת על האינטרסים העצמיים שלה, ומצד שני, קבוצה אחרת שרוצה בעליונות רק של המטרות שלה.
הנשיא מקרון בצדק מתייחס למתרחש בחוצות המדינה כאל מאבק בין יסודות של דמוקרטיה מתפקדת לכאוס שמתודלק בידי השמאל והימין הקיצוניים ושגם ממומן חלקית בידי גורמים זרים.
ראשת ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר אמרה בזמנו שבניגוד לאנגליה שהדמוקרטיה הובטחה בה בדרכי שלום אבולוציוניות, בצרפת דרכה של הדמוקרטיה הייתה רווית דם ורצופת מהפכות.
היא לא דייקה אומנם כי גם ההיסטוריה האנגלית ידעה מהפכות, אך היא צדקה שהדמוקרטיה הצרפתית מאז הטרור ושפיכות הדמים של 1789 מעולם לא נתנה גט ברור וסופי לאלימות. ההיסטוריה שלה מאז אכן הייתה שטופת ניסיונות, בחלקם אלימים, משמאל ומימין, להפוך את סדרי הממשל והשלטון.
הציבור בצרפת כנראה חצוי לגבי הרפורמה המוצעת, חלק מתנגד לה מסיבות עקרוניות ומסורתיות או מטעמי נוחות, חלק מתנגד לה מסיבות פוליטיות ומאשים את הנשיא מקרון בפעולות בלתי דמוקרטיות, בדיקטטורה, כביכול, וחלק אחר פשוט איננו מבין מה עלולות להיות תוצאות הוויתור עליה, לו ולילדיו. אך יש כנראה גם רוב דומם גדול שתומך בה, אך איננו בא לביטוי.
ובינתיים גם נוצר עימות משפטי וחוקתי; הרפורמה אומנם עברה בשני בתי הפרלמנט, אך האופוזיציה הכריזה על היותה בלתי לגיטימית ומקווה שבית המשפט החוקתי יבטל אותה, אף שלאור עקרון הפרדת הסמכויות בין רשויות השלטון המובטח בצרפת יש להניח שלא תצליח בכך.
עם זאת, ברור שהנשיא מקרון ועוזריו נכשלו בהכנת דעת הקהל לחיוניות הרפורמה המוצעת, וכתוצאה מכך אפשרו למתנגדיה להפוך אותה לקריאת קרב פוליטית נגד לגיטימיות הממשלה והבחירות הדמוקרטיות שהביאו לכינונה. כך זה בצרפת. התהיה הידברות? האם תושג פשרה חיונית? רק העתיד יראה.