היהודים מבינים רק כוח. גם הערבים מבינים רק כוח. כנראה שרוב בני אדם מבינים רק כוח, בעיקר כאשר הם משחקים במגרש הפוליטי. זה לקח ששווה לזכור. לא בכעס, לא בצער, אלא בהשלמה מפוכחת עם המציאות. בני אדם מקבלים את ההחלטה הנכונה, אחרי שמיצו את כל האפשרויות האחרות.
משבר ביחסים? בכיר בבית הלבן: "נתניהו ודרמר עשו טעות חמורה"
אחרי המפץ הפוליטי: הציבור דורש הנהגה שתדאג לו - ולא לעצמה
זה מה שעשה גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נעץ במצלמה מבט מלא תוגה והסביר עד כמה חשוב לו התינוק החי. צריך היה לשפשף את העיניים כדי להאמין: האם הוא מדבר על התינוק שכבר שלושה חודשים הוא מנסה להרוג? כנראה שכן.
רק אחרי שהבין שהתינוק אימתני, ושעוד רגע והתינוק הורג אותו, נתניהו החליט לחוס על חייו. ההצגה שנלוותה לזה שוחקה היטב, בכישרון. אבל הקהל כבר מכיר את הכוכב על שלל פרצופיו. הקהל כבר יודע שמדובר בעוד מסיכה ועוד מסיכה, שכבר לא תמיד ברור מה מסתתר מתחתיה.
נתניהו בוודאי מבין רק כוח. הוא יודע להפעיל כוח, ויודע להעריך כוח, ויודע לזהות חולשה. או כך לפחות חשבנו, עד שזיהה חולשה גם במקום שלא הייתה: מחנה המרכז־שמאל הישראלי.
מה הוציא את המחנה משלוותו, מאדישותו? נתונים שפרסמנו השבוע (מתוך סקר של המכון למדיניות העם היהודי) מלמדים שהמתנגדים לרפורמה נחלקים לשני מחנות כמעט שווים בגודלם – אלה שהמשבר עשה אותם מיואשים מהמדינה, ואלה שהמשבר שכנע אותם להילחם על המדינה.
זו אילוסטרציה טובה לדילמה שעמדה מול כל מפגינה ומפגין שירדו בלילות לחשכת איילון. האם להחליט שזהו, נגמר, ולהפיק מסקנות עגומות על המשך הדרך, האישית והלאומית, או אולי לתת לזה עוד סיכוי, בהכפלת המאמץ, בהסתערות ללא רתיעה.
המשטרה, בחוכמה, בחרה שלא לבחון יתר על המידה את נחישותם של המפגינים. באופן כללי, גם המשטרה וגם הצבא התגלו במשבר הזה בגדולתם. מול פוליטיקאים שעסוקים בהפרחת סיסמאות, ובדרך כלל לא מזהים את הקשר בין מעשה לבין תוצאה, קציני משטרה וצבא מתמודדים עם בעיות אמיתיות - ונענשים מיידית על כל טעות.
המציאות מענישה אותם על כל טעות. לכן הם שקולים יותר, זהירים יותר, מכבדים את אילוצי המציאות, מכבדים את הצורך לפעול במסגרת מה שאפשר ולא במסגרת מה שרוצים. הם זיהו טוב יותר מהפוליטיקאים שהמפגינים נחושים, אבל לא אלימים. נחושים ונואשים.
בדקנו השבוע כמה ממתנגדי הרפורמה סבורים שסירוב להתייצב לשירות מילואים הוא לא לגיטימי. הנה התשובה: 24%. זה הכל. רבע ממתנגדי הרפורמה חושבים שהשתמטות אינה לגיטימית. משמע, שלושה מכל ארבעה מהם חושבים שהיא לגיטימית.
זו עוד אחת מהשגיאות שעשו דוברי הממשלה והימין, כאשר ניגחו את מי שכינו ״אנרכיסטים״ או ״סרבנים״ או ״משתמטים״. הם חשבו שהם מדברים לישראל של פעם, זו שבה השתמטות נחשבה לקו אדום. אבל הם טעו: בישראל של היום, בישראל שכבר חצתה הרבה מאוד קווים אדומים, הקריאה לוותר על שירות מילואים אם הרפורמה תעבור, לא הייתה שנויה במחלוקת. זו לא הייתה קריאת שוליים של אנשי שוליים.
עבור מחנה גדול, חזק, היא הייתה המובן מאליו. רוצים לדעת במה עוד רוב המפגינים תמכו? בעיכוב בתשלום מסים, בטקסי יום עצמאות אלטרנטיביים, בהפרעה לטקסי יום הזיכרון, בהעברת כסף לחו״ל, בחסימת כבישים לשעות ארוכות. בקיצור, הם תמכו בשבירת כלים. הפעלת כוח בלי גלישה לאלימות הייתה עוד אתגר שאיתו התמודדו בהצלחה.
עכשיו אפשר לשבת למשא ומתן של אמת. כוח מול כוח, עוצמה מול עוצמה. לאלה יש כוח האצבעות בכנסת, לאלה יש כוח השבתת המדינה. הנה שיעור חשוב בהפעלת כוח: כשלא מותירים ליריב מרחב תמרון, הוא נאלץ לעמוד על הרגליים האחוריות. זה נכון לגבי נתניהו, שמרגיש לכוד, ועל כן נאחז בכל קנה קש לביצור שלטונו. זה נכון גם לגבי יריביו של נתניהו, שהקואליציה ניסתה להכריע בתנופת חקיקה.
אם למי מהיושבים במשא ומתן נדמה שיוכלו למנוע רפורמה במערכת המשפטית, הם טועים. התביעה לרפורמה היא גם צודקת, וגם נחרצת. לרוב שניצח בבחירות יש זכות לממש את סדר היום שלו, בגבולות הטעם הטוב.
כמובן, גם ההפך נכון: אם למי מהיושבים במשא ומתן נדמה שיוכלו להעביר רפורמה כרצונם במערכת המשפטית, הם טועים. התביעה לרפורמה אומנם צודקת, אבל ניצחון בבחירות אינו רישיון למימוש מלא של כל פנטזיה. הרוב שניצח בבחירות קיבל לידיו כוח רב, אך לא כוח בלתי מוגבל.
כל שהממשלה צריכה לעשות הוא להביט בחצי הכוס המלאה (כוח) ולא בחצי הכוס שנותרה ריקה (בלי כוח). יש בכוס שנמזגה לה על ידי הבוחרים מספיק משקה אנרגיה כדי להעביר הרבה מאוד רפורמות. מוטב לשתות את מה שיש, במקום לבכות על מה שאין.
הכי חמור?
לא מסכמים אירוע באמצעו. לא ביום השמיני של מלחמת יום הכיפורים, לא ביום ה־30 של מבצע צוק איתן, לא חודשיים אחרי רצח יצחק רבין, לא ביום השני להתנתקות. אנחנו עוד באמצע. תשאלו: אמצעו של מה? אפשר להסכים שמדובר על משבר. אפשר להסכים שמדובר במשבר שהחל ביוזמה של ממשלת ישראל שזה עתה נכנסה לתפקידה. אפשר להסכים שמדובר במשבר מתעתע, אבל רציף. אפשר להסכים שמדובר במשבר מפתיע בחריפותו.
על מה קשה יותר להסכים? על שאלת ״מי אשם?״, על זה המחלוקת. על השאלה אם היוזמה שבבסיס המשבר – הרפורמה המשפטית – נחוצה, ואם היא מצדיקה משבר. על השאלה אם ההתנגדות ליוזמה היא גילוי אחראי של אזרחות למופת או סרבנות מסוכנת שגובלת במרד.
קשה יותר גם להסכים בשאלה עד כמה המשבר היה חמור. או, נאמר את זה אחרת: לפחות עד תחילת השבוע היה קשה יותר להסכים עד כמה המשבר הזה חמור. את השאלה כמה הוא חמור בדקנו בסקר באתר המדד. פרופ׳ קמיל פוקס ניתח את התשובות. ואפשר להצביע על תוצאה מאלפת: חלק לא מבוטל מאזרחי ישראל, מצביעי מרכז ומרכז־שמאל, סבורים כי זה המשבר ״הכי חמור בתולדות המדינה״.
אבל רוב בוחרי הימין אינם סבורים כמותם. למעשה, רובם אינם סבורים שזה המשבר ״החמור ביותר״ או ״אחד מהחמורים ביותר״. כרבע מהם חושבים, או חשבו עד שנרגע קצת, שהמשבר לא מאוד חמור, או בכלל לא חמור. תומכי ימין, שהם הקבוצה הגדולה מקרב יהודי ישראל, מדרגים שלושה משברים כחמורים יותר, מתוך שש אפשרויות שהוצעו בסך הכל: מלחמת יום הכיפורים, ההתנתקות, רצח יצחק רבין.
לא מסכמים אירוע באמצעו, ועל כן גם על השאלה אם זה המשבר החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל התשובה תמשיך להשתנות בימים הקרובים, ואולי בשבועות הקרובים. ולא בטוח שהעם קובע: כלומר, מה שאנחנו מתארים כאן הוא מה שאומר הציבור במהלכו של אירוע, ולא בטוח שהציבור הוא המדרג הנכון של חומרת משברים, ולא בטוח שאפשר בכלל לדרג משברים כאשר הדם רותח.
אולי חלק ממצביעי המרכז איבדו את היכולת שלהם לראות דברים בפרופורציה. אולי חלק ממצביעי הימין אומרים שזה משבר לא חמור כחלק מסל הדברים שהם עושים כדי לעצבן את מצביעי המרכז־שמאל. מי יודע. בכל מקרה, אפשר לדמיין בקלות כמה תסריטים שישכנעו את כולם בקרוב מאוד שזה המשבר הכי חמור אי־פעם. אפשר גם לדמיין כמה תסריטים שירגיעו את הרוחות, ויחזירו אירועים אחרים לקדמת דירוג החומרה.
כמובן, זו לא תחרות. זה לא באמת חשוב איזה משבר מדורג ראשון במשאל ואיזה שני. כלומר – זה חשוב, אבל לא משום שיש משבר שכביכול מנצח ומשבר שכביכול נדחק לשוליים. זה חשוב מפני שזה מעיד על הלכי רוח, ועל רמת דריכות. מי שמרגיש שהמשבר לא מאוד חמור, ימשיך בדרכו.
חבר הכנסת שמחה רוטמן התראיין בשני בבוקר לאילאיל שחר בקול ישראל ועדיין נשמע כמי שלא מתרגש יתר על המידה. הוא נשמע כמי שסבור שעוד אפשר להמשיך בתוכנית ולהתגבר על המשבר שהיא מחוללת. למעשה, הוא צפה שהפסקה של תוכנית החקיקה, שהיא סוג של כניעה לעוצמת המשבר, תחולל משבר חמור עוד יותר עד כדי פגיעה קשה במשטר הדמוקרטי.
יש כמובן גם מי שנשמעו אחרת באותו בוקר. הם נשמעו כמי שבראשון עוד חשבו שהמשבר חמור, אבל לא מאוד חמור, וקמו בשני לתובנה שהוא מאוד חמור.
אחת השאלות החשובות ביותר ביחס לשלטון – לכל שלטון בכל מדינה – נוגעת לרמת העירנות שלו, וליכולת לזהות תהליכים בשעת התרחשותם, אף שהנטייה הטבעית של שלטון היא להסתגר ולאטום את עצמו לרעשי הרקע. בעצם, אין לשלטון ברירה. מצד אחד, אינו יכול להיסחף אחר כל רוח ומצב רוח. מצד שני, הוא אינו יכול להתכחש למציאות.
הכישרון הזה, לדעת להבחין מה רעש ומה איתות, מה נדמה כמשבר ומה משבר, הוא כישרונו הגדול של כל מנהיג גדול. זו הסיבה לפרסום הגדול של האמירה המוכרת ״אם אין לחם, שיאכלו עוגות״.
בלי קשר לשאלה מי אמר אותה על פי האמת ההיסטורית (וזו כנראה לא הייתה מארי אנטואנט ערב המהפכה הצרפתית), זו אמירה שנטבעה בזיכרון הקולקטיבי, משום שהיא מעידה על ניתוק של השלטון מהאזרחים. אמירה שמעידה על הפרת האיזון בין הבידול ההכרחי של השלטון מן העם, לבין שמירת קשר העין ההכרחית בין השלטון לעם.
פוף - התנתקות
ובעניינים אחרים, שכבר כמעט נשכחו: התרגיל המשונה שהמציאה הממשלה, שמאפשר לבטל אירועי עבר בהחלטת הווה, מעלה לא מעט הרהורים מעניינים על מושג הזמן, על היכולת לנסוע לאחור בזמן, על האפשרות לשנות את העתיד באמצעות מסע לעבר.
אתם בטח מכירים את הפרדוקס הזה, שפיזיקאים ופילוסופים ניסו להבין את פשרו: מה אם נסעתם לאחור בזמן ובטעות (או בכוונה) דרסתם את אמא של סבתא שלכם בעודה צעירה, כך שסבתא שלכם מעולם לא נולדה, ולכן גם לא אמא שלכם, ולכן גם לא אתם – אבל רגע, הרי אתם אלה שדרסתם את אמא של סבתא… איך כל זה יכול להיות? עובדה. יכול.
זה מה שעשתה הממשלה: נסעה לאחור בזמן כדי לדרוס את הסבתא. במקרה הספציפי של מדינת ישראל, ביטול ההתנתקות הוא דריסת הסבתא.
בואו נגלגל את התסריט הפרדוקסלי: אם לא הייתה התנתקות, צה״ל עודו בעזה, וגם המתיישבים. חמאס לא עלה לשלטון, גלעד שליט לא נחטף, ולכן גם לא שוחרר, לא היה מבצע צוק איתן, גם לא עמוד ענן. מפלגת קדימה לא הוקמה. אריאל שרון נשאר יו״ר הליכוד.
האם בנימין נתניהו בכלל קיבל הזדמנות נוספת לכבוש את מחנה הימין? או שאולי התברר שמעולם לא הצליח לחזור מתפקיד שר האוצר לראשות הממשלה? ניאלץ לחכות כדי להבין לאן ישראל התקדמה. ההתנתקות בוטלה רק השבוע, וצריך לתת לשנים לחלוף כדי שנדע מה התרחש במציאות החלופית שהממשלה ארגנה.
אבל בהחלט ייתכן שנתניהו כלל אינו ראש הממשלה עכשיו. כלומר – הוא ראש הממשלה במציאות שלנו, אבל לא ראש הממשלה במציאות החדשה שבה לא הייתה התנתקות.
אגב, בצירוף מקרים מרתק, את המציאות החלופית הזאת יזמה ישראל בשבוע שבו הזוכה הגדול בפרס האוסקר היה סרט שכל כולו הרהור מבולבל, מוטרף, על מציאות חלופית ביקומים מקבילים. ״הכל בכל מקום בבת אחת״ הוא סרט לא לגמרי קל לצפייה ולהבנה, אבל מעניין. אפשר להשתמש בו כדי לנסות לדמיין את היקום המקביל שבראה ממשלת ישראל ברצועת עזה.
כמובן, אם יתברר שזה עובד, כלומר, שבאמת אפשר לבטל לאחור אירועי עבר, חבל להסתפק בהתנתקות. למה לא להמשיך ולבטל אירועים נוספים. את האינתיפאדה השנייה, את רצח רבין, את האינפלציה של שנות ה־80, את מלחמת יום הכיפורים, את פרשת לבון, את ההופעה של גילי וגלית באירוויזיון, הרשימה ארוכה.
אם יש לכם הצעות לביטול אירועים חשובים, הכתובת למשלוח היא: יולי אדלשטיין, כנסת ישראל. ואם כבר רוצים תוכנית שאפתנית באמת, אפשר להעביר עכשיו חוק שבעוד חמש שנים יבטל בדיעבד את משבר הרפורמה המשפטית. לא את הרפורמה – אותה אולי יהיה צורך לבטל ואולי לא.
נבטל את המשבר עצמו. בעצם, מדובר בהצעת שדרוג נוספת לפיתוח הממזרי של הממשלה. לא נקפוץ רק לעבר כדי לבטל אותו – אלא נקפוץ גם לעתיד כדי לבטל את ההווה.
בינתיים, בהווה, האמריקאים, שאין להם חוש הומור, וכנראה גם לא היכולת הטכנולוגית שמאפשרת לעשות את מה שכנסת ישראל עושה, זימנו את שגריר ישראל מייק הרצוג לשיחת נזיפה על ביטול ההתנתקות. תמימים שכמותם: הם חשבו שהעובדה שההתנתקות כבר הייתה הופכת אותה לעובדה מוגמרת. מן הסתם ראו מה ישראל יכולה לעשות ופשוט נבהלו. הם נבהלו מהאפשרות שהכנסת תחליט לבטל גם אירועים שלהם?
דמיינו: אדלשטיין מגיש הצעת חוק פרטית, דיון קצר, הצבעה לילית ו… פוף – בוטלה רכישת לואיזיאנה (1803). הצרפתים חוזרים לשלוט באגן נהר המיסיסיפי; פוף – בוטלה כניעת הדרום במלחמת האזרחים (1865), ואמריקה מחולקת לשתי רפובליקות.
פוף – בוטלה בחירת ג׳ו ביידן לנשיא, ודונלד טראמפ חוזר לבית הלבן. בטח לזה התכוונה השרה אורית סטרוק כאשר אמרה אחרי ההחלטה שהיא ״מציעה לאמריקאים לא לדבר על הסכמות שלא כובדו״. למה – מה בדיוק יקרה להם אם הם בכל זאת ידברו? פוף – חכו ותראו.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד ובנתונים של המכון למדיניות העם היהודי.
[email protected]