שום ביעור חמץ לא מצליח להוציא את החמיצות של חג הפסח הזה. החג אומנם בסימן השהיה, אבל השמרים לא שוקטים, אלא תוססים סביבנו: החקיקה הושהתה, אבל המחאה תוססת, פיטורי שר הביטחון מושהים, אבל הזירה הביטחונית שוקקת, והתחושה היא שרק ההיגיון והתבונה קפאו כאן על השמרים.
תשע רקטות שוגרו, אחת פגעה במפעל בשדרות; צה"ל תקף בעזה בתגובה
לוחם צה"ל נפצע מירי מחבל במהלך הפרות סדר סמוך לחברון
שר המשפטים, שלדבריו עמל 20 שנה על הכנת החקיקה הזאת, גילה פתאום שהיא לא באמת דמוקרטית. שר הביטחון גילה פתאום ש"מר ביטחון" לא באמת מתעניין בביטחון. הפיטורים ("המושהים") של יואב גלנט מסתמנים כאחת הטעויות הקולוסאליות של נתניהו. במהלך אחד הוא איבד את אמון הצמרת הביטחונית כולה וגם גרם לחלק בלתי מבוטל של תומכיו לתהות על שיקול הדעת של מי שלכאורה אמור להיות בתפקיד מקבל ההחלטות.
למחרת הפיטורים, ביום שני, סערו הרוחות סביב שולחן המטה הכללי. למרות כל מה שמתחולל כאן בחודשים האחרונים, חברי הפורום מקפידים שלא להעלות על השולחן שיח פוליטי, העוסק בחוקי ההפיכה המשטרית. אבל הפיטורים היו קש אחד יותר מדי, וחברי הפורום סערו על ההשלכות של פיטורי גלנט על הביטחון הלאומי ועל מעמדם שלהם, כמי שאמורים לשקף לדרג המדיני את המצב הביטחוני, ללא כחל וסרק.
גם את האמריקאים הוא איבד בהחלטה הזאת. נתניהו אולי קיווה שההודעה על השהיית החקיקה תפשיר את היחסים עם ארה"ב, אבל במקום זה קיבל מקלחת קרה מהנשיא ג'ו ביידן, שהבהיר שאת וושינגטון הוא יראה, לעת עתה, בטלוויזיה. התגובה האמריקאית הייתה כה קשה, עד כדי כך שבמשרד הביטחון התחילו לחשוב מה עושים אם הסכם הסיוע הצבאי הבא עם ארה"ב, שיתחיל ב־2029, כבר לא יהיה נדיב כל כך.
ביום שלישי לפני שבוע, יומיים אחרי פיטורי שר הביטחון, נפגשו השניים בפורום אישור מבצעים וגיחות (מו"ג), ולרגע זה היה שוב נתניהו של פעם: זהיר ולא הרפתקן (אולי כי הדיון היה בשעת בוקר, בטרם הבן מתעורר). אם הפרסומים אכן נכונים, הרי שהוא בחר בתגובה מדודה ומחושבת על הפיגוע במגידו, שייתכן שבוצע במעורבות חיזבאללה.
לפיכך נראה כי נתניהו העדיף להימנע מפעולה ישראלית גלויה נגד חיזבאללה בשטח לבנון, תגובה שבסיכון גבוה הייתה גוררת אותנו לחילופי מהלומות עם חיזבאללה ואולי גם להסלמה רבתי. במקום זאת, העדיף לפגוע בשורת מטרות של איראן וחיזבאללה בסוריה, מתוך הנחה שהתגובה לתקיפות תהיה כזאת שניתן יהיה להכיל.
בשבוע האחרון, על פי הדיווחים מסוריה, נפגעו מערכים רגישים של איראן וחיזבאללה בתקיפות של חיל האוויר. שני אנשי משמרות המהפכה נהרגו, והאיראנים שיגרו מל"ט מסוריה לעבר ישראל, שהופל. אבל האירוע טרם הסתיים, לא מצד ישראל ולא מצד האיראנים והשלוחים שלהם.
הפיגוע במגידו היה אות אזהרה ראשון לנזק האדיר שעושה הממשלה הזאת להרתעה הישראלית. בכל בירות האזור צופים בנו ומנסים להבין לאן מוביל נתניהו את ישראל. המזל שלנו הוא שבסביבה יש עוד רבים שמייחסים לישראלים תחכום, שכבר מזמן עזב את מחוזותינו. חלק מהשכנים צופים במשבר הפנימי שלנו ואומרים: תנו לישראלים לפרק את עצמם בעצמם. אחרים (כמו חיזבאללה) רואים בזה הזדמנות לדקור אותנו חזק יותר, מתוך הנחה מוצדקת שישראל לא תסתכן במערכה כשהיא בקרע פנימי. ויש בסביבה מי שמאמינים שהכל מניפולציה ישראלית ומסך עשן מלאכותי שישראל בונה רק כדי להתנפל עליהם.
מתבוססים בצדקתם
גם אצלנו יש מי שלא מבינים את גודל האירוע. הרמטכ"ל, שעדיין מאמין שכשירות צה"ל היא הערך העליון של מדינת ישראל, גם אם המדינה שצה"ל יגן עליה לא תהיה ראויה לו. כמוהו מפקד חיל האוויר, שבחר השבוע לאמץ קו של "אם לא תתייצב – אולי נדיח אותך". אם תתחדש החקיקה, שניהם עשויים למצוא את עצמם מתבוססים בצדקתם, אבל ללא חיל אוויר כשיר, אחרי שמאות טייסים יודחו ממנו.
בעוד הרמטכ"ל ומח"א מנסים להילחם בהם בכלים שמתעלמים משינוי האקלים הקיצוני שעובר עלינו, מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי כבר מזמן מצא את המצפן שלו. הוא מפגין עמוד שדרה ואומץ נדירים בימים האלה. במגבלותיו, גם ראש השב"כ רונן בר סימן השבוע את הבחירה שלו: "המחט הערכית שלנו מצביעה לכיוון אחד", אמר. "וגם עכשיו היא לא תנוע שנתה אחת, לא ימינה ולא שמאלה. שב"כ עובד תחת חוק שמאפשר לו להגן על אזרחי המדינה, על ביטחונם ועל זכויותיהם". ראש המוסד דדי ברנע, שאומנם התיר לאנשיו להשתתף במחאה, מתחפר לעת עתה בחשאיותו.
השנה יותר מתמיד, כל אחד מאיתנו מצווה לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וראשי ארגוני הביטחון יותר מכולם. הם שמחזיקים במפתחות לשער הגאולה שלנו והבחירה שלהם היא שתקבע אם נהיה בשנה הבאה בני חורין.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13