הפיגוע בשכונת נווה יעקב הירושלמית מחזיר באחת לימים הקשים של גל הטרור שפקד את ישראל אשתקד. התחושות זהות, הזיכרונות צפים מחדש, אבל לא רק בגלל האובדן העצום והפחד המצמית שמשותף לשני הגלים. הם חולקים גם מציאות ישראלית אחידה ומדאיגה, שבה אפילו פיגועים הופכים לכדור במשחק ההתנגחות הציני בין המחנות. פיגועים הם לא כלי התנצחות. הרג של חפים מפשע אינו חלק מההתגוששות הפוליטית. מוות של אזרחים חייב להישאר מחוץ למגרש שהתחספס ואיבד את רגישותו.
רבים הביעו את כעסם ומורת רוחם מהעובדה שההפגנות נגד הממשלה התקיימו כרגיל, וזאת בשעה שבירושלים עדיין קברו בדמעות את קורבנות הטרור הרצחני. מאידך, תומכי ההפגנות לא ראו בקיומן סתירה ערכית הפוגעת בסולידריות האנושית נוכח הפיגוע הקשה. במקום להצטרף לוויכוח העקר, הכאיב לראות איך ההפגנות הופכות לנושא מרכזי בזמן שההלוויות עוד מתקיימות. השעות שלאחר פיגוע הן זמן לחשבון נפש, לעיכול הטרגדיה ולהזדהות עם משפחות הנפגעים. הביקורת על ההפגנות יכלה להמתין קצת, וכך גם ההפגנות עצמן היו יכולות להידחות למועד פחות צורם. לא יקרה שום דבר.
באופן אישי, קיום ההפגנה במוצאי השבת האחרונה הרגיש לי מנותק ולא נכון. לא הכל מסתיים ב”מותר” ו”אסור”. לכל אחד יש זכות להפגין מתי שירצה, אבל יש גם את העניין של מראית העין. לא לשדר עסקים כרגיל בזירה הציבורית בשעה שהעם מתאבל על בניו שקיפחו את חייהם. איך אומרים אצלנו? ספאסט נישט. זה לא מתאים, גם אם זה מותר ואפילו אם חושבים שזה צודק. בזמן כזה, במקום להפגין נגד רפורמות ראוי יותר להפגין רגישות.
השיח על ההפגנות וההתנגחות ההדדית הם מדרון חלקלק ומסוכן שמוכרחים לעצור את ההידרדרות בו לפני שיהיה מאוחר. פוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, אבל את הפיגועים צריך להשאיר מחוצה לה, בקונצנזוס. אסור לאבד את היכולת להתלכד סביב אסונות. יש מספיק נושאים אחרים לריב עליהם.
קשה לדעת אם המחבלים התכוונו לכך, אבל לעיתוי שהם בחרו ישנה משמעות סמלית לעם היהודי. ראשית, הם פגעו באנשים בעיצומה של השבת. בזמן הרגוע של השבוע, כשמשפחות מתלכדות יחד לסעודה, הם בחרו לקרוע אותן. ביום המחבר נהפכו משפחות שלמות לשברי רסיסים. אם במקום להתקוטט נדע להתאחד סביב הכאב, להניח את המשקעים בצד ולהתנהג ברגעים כאלו כמו משפחה מלוכדת – לפחות המשימה שלהם לקרוע אותנו כעם לא תצלח.
שנית, הטבח הנורא הזה התחולל בשעה שהעולם ציין את יום השואה הבינלאומי. כאשר המילים הנישאות באותה עת הן “לא עוד”, מגיעים אותם מחבלים ובשפה משלהם מניפים את דגל ה”עוד ועוד”. הם רוצים להפריד בינינו ולראות אותנו בחולשתנו. כשהשיח נגרר למחוזות הללו, הם למרבה הצער גם מצליחים. אין סיבה שנעזור להם.