נדמה שמתחת לפני השטח, מעבר לבעיות הביטחוניות והכלכליות של המדינה והחברה, מבעבעת תופעה שהולכת ופושה בקרב ציבורים גדלים והולכים, ואין מי שיעצור אותה. מדי יום בשעות הערב בואכה לילה, מתכנסים ישראלים ממינים וגילים שונים בבתים או בחדרים קטנים ומבודדים, ושם הם מעבירים זה את זה התעללות נוראית ומזעזעת. אומנם הם מגיעים מרצונם החופשי, אך שטיפת תודעה גורמת להם להתמסר לאירוע מסויט ומכאיב. אחרי מספר שעות הם מתפזרים, ומאז הם לא יפסיקו להיזכר, לשחזר ולמחזר את המראות ויותר מזה, את הקולות, מהאירוע שנקרא ״ערב קריוקי".
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על הפחד שלי לארגן מסיבת יום הולדת שאיש לא יבוא אליה, אך לא העליתי בדעתי שיש גרוע מזה. חברי הזמינו אותי לחדר שנכנסים אליו במטרה אחת ויחידה - להחריב יחדיו את מיטב המוזיקה מהארץ ומהעולם, ערב שאין בו לא חוקים ולא חוש מוזיקלי, ערב שקרוי ״ערב קריוקי״ או בשמו האחר, אונס אכזרי וברוטלי של יצירות מולחנות.
נכנסתי למקום בהסתייגות, במבט של מבוכה וחוסר אונים, ופלטתי משפטים כמו ״איך מפעילים פה את המיקרופון", ו"אולי אני סתם אשב, ואנשנש פה משהו בינתיים". אך אחרי פרק זמן קצר מדי, המבוכה התחלפה בניסיון לקנות קצת אומץ וביטחון עצמי מופרזים וחסרי פרופורציות, תוך שאני נעמד במרכז הרחבה וחש עצמי פאר טסי בהיכל התרבות, עומד וצורח לתוך המיקרופון ״איזה חום!!!" לא עוברת דקה, ואני כבר באווירה אחרת עם "עכשיו הכל בסדר, שינוי ניכר באוויר".
ועכשיו היה שם הכל לא בסדר. החברים מצטרפים בשירה, ואכן, שינוי ניכר באוויר - הוא פשוט עמד מלכת, והחמצן שבו, מסרב להמשיך לתדלק את ריאותיהם של פושעי הזמרה שהתקבצו בחלל. הגיטרה החשמלית מייבבת, ואני מזיז את הראש מצד לצד, נוגע ללב, כאילו שר משהו שבאמת מרגש אותי. מנסה ליישם את מה שאני זוכר מהוראות השופטים ב"כוכב הבא". אנחנו עוברים ל-״eye of the tiger״, שיר שלולא ערבי קריוקי, היה נכחד מזמן, ואז חותכים, במעבר בלתי הגיוני, למוקי עם ״ילד של אבא״. אין שום קו שמחבר בין שירים בערב כזה, מלבד היותם שירים.
ככל שהיה לי קשה להגיע לגבוהים של ״רייסינג אפ, בק טו דה סטריט״, ב״איי אוף דה טייגר״, כך קשה לי לרדת לנמוכים של ״אבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך עד סוף העולם אנל׳א עוזב אותך״. ״השיר הזה הוא בלתי נשיר״, אני אומר לחברים, ואולי עד סוף העולם אני לא אעזוב את הילד שלי, אבל אם הוא ישמע את הקטסטרו־ פה הזאת, הוא לא יחכה אפילו רגע אחד כדי לעזוב אותי לטובת משפחת אומנה.
בחצות וחצי חצינו את הקווים הגיאוגרפיים. בערב קריוקי כל אחד מבין שאין כמו שירים מזרחיים כדי שהערב יתרומם. דקות ארוכות של שלמה ארצי, שלום חנוך וג'סטין טימברלייק לא יעשו את העבודה שיעשה עומר אדם אחד. ברגע שאני צורח את ״תל אביב יא חביבי תל אביב, תסתכל כמה לירדים מסביב״, נכנסת מלצרית לשאול אם הכל בסדר, ובטוחה שהיא הגיעה לליין ה״אריסה״ וכבודי יוצא מהארון בפעם השנייה. היא נבוכה. אני נבוך. כולם נבוכים. העולם נבוך. אבל ברגע שהיא יוצאת, כבר לא קוראים לזה בושה.
קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת, קוראים לזה שירים מזרחיים שבשום סיטואציה אחרת לא הייתי מעז לשמוע אותם, לא כל שכן לעמוד על ספה ללא נעליים ולבקש מכולם לה־ צטרף אלי בשירה אדירה. אני לא יודע מה קרה לי בערב ההוא, אבל כשנכנסתי לחדר הזה, הכבוד העצמי והמודעות נותרו מבוישים מחוץ לדלת. הקריוקי הוא מקום שבו מתכנסים אנשים לעשות משהו שהם לא מבינים בו, ממש כמו חברי כנסת והמלבישות של איתי תורג'מן. אך רק בקריוקי התוצאות נשארות בחדר סגור.