1. המלחמה בסוריה אינה עומדת בפני סיום, כפי שניתן היה אולי להתרשם מהדיווחים בשבועות האחרונים בתקשורת בישראל ובמערב. על אף ההצלחות של הקואליציה הסורית־רוסית־איראנית־חיזבאללה בחזית העיר חאלב, סיום המלחמה אינו נראה באופק - זו ההערכה ששמעתי מגורמי מודיעין מערביים הבקיאים בנושא. למעשה, אפילו המערכה על חאלב רחוקה מהכרעה. 

לפי דוח חדש שפרסם השבוע המרכז הסורי לחקר מדיניות, מספר ההרוגים במלחמה נאמד ב־470 אלף - כמעט פי שניים מהערכות האו"ם. מחברי הדוח מעריכים כי כ־1.9 מיליון נפצעו, ובסך הכל כ־12% מאוכלוסיית סוריה נהרגו או נפצעו מאז החלה המלחמה. כ־8 מיליון נותרו מחוסרי בית או נמלטו מהמדינה והפכו לפליטים. תוחלת החיים ירדה מ־70 שנים בממוצע ל־55.
עם זאת, נכון שמסתמנים תפנית או שינוי מגמה במלחמה. לאחר שנים שבהן הוא נסוג ומאבד שטחים, מתחיל המשטר להחזיר לעצמו אזורים. לאחר שנות שפל ואובדן רצון לחימה, החל הצבא הסורי להפגין מעט נחישות. במערכה המתנהלת בסוריה בכלל ובאזור חאלב בפרט ניכרת טביעת האצבע של המומחים הרוסים. היא דומה לתורת המלחמה הרוסית שהופעלה בברוטליות ובאכזריות על פי הוראותיו של ולדימיר פוטין לדיכוי המרד בצ'צ'ניה. חיל האוויר הרוסי מפציץ בסוריה ללא הבחנה: אין לו עכבות מוסריות או אחרות מחשש לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, כל עוד הוא מצליח לפגוע גם במורדים שנלחמים במשטר. 

חאלב, העיר הגדולה בסוריה עד פרוץ המלחמה, נמצאת בשליטת כוחות המורדים ומהווה איום על רצועת החוף, מעוזם של אסד והעלווים. מאז המערכה האחרונה שנפתחה לפני מספר שבועות נהרגו בעיר כאלף איש, מחציתם בשבוע האחרון. כ־60 אלף נמלטו בתקווה להגיע לטורקיה, אך זו סגרה בפניהם את הגבול והם מרוכזים בצד הסורי.
על הקרקע נלחמים כמה אלפי חיילים של צבא סוריה, עוד כמה אלפים של שכירי חרב שיעיים מעיראק ומאפגניסטן - כוח עבודה זול בהדרכת כמה מאות של קצינים ומומחים איראנים - ולצדם גם כמה מאות לוחמי חיזבאללה. מולם ניצבים אלפי מורדים חמושים בנשק קל, בטילים נגד טנקים, במעט ארטילריה ובכלי רכב משוריינים. לרשותם גם כמה טנקים וטילי כתף נגד מטוסים. עם המורדים נמנים קבוצות ופלגים רבים, אסלאמיסטיים קיצונים כמו חזית א־נוסרה (השלוחה הסורית של אל־קאעידה) וקיצוניים פחות. לדאע"ש אין נוכחות בחזית חאלב. הקשר בין קבוצות המורדים רופף, אף שיש להן מטרה משותפת - להילחם בקואליציה הצרה עליהם. המורדים נתמכים בידי טורקיה, ערב הסעודית ומדינות המפרץ.
 
פוטין. ללא עכבות מוסריות. צילום: רויטרס

כוחות הקואליציה, המוכוונת בידי רוסיה, נקטו טקטיקה נכונה כשהשתלטו על הכביש בין חאלב לגבול הטורקי. המטרה היא לנתק את המורדים בעיר ובסביבותיה מאספקת נשק, מזון ולוחמים, ולהרעיבם. 
כוחות הקואליציה נמצאים במרחק של כמה קילומטרים מהעיר. אך לחדור ולכבוש את חאלב - זה כבר סיפור אחר. השתלטות על העיר כרוכה בלוחמה בשטח בנוי שתפיל קורבנות רבים. עד כה, צבא סוריה לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה ולו בעיר אחת. הפעם היחידה שזה קרה במהלך מלחמת האזרחים שהחלה לפני חמש שנים הייתה ב־2013, כשלוחמי חיזבאללה הצליחו בקרב מרשים לכבוש מידי המורדים את העיר חומס. אם צבא אסד היה מסוגל לנהל לוחמה יעילה בערים, הוא היה מצליח לסלק את המורדים מעיבורי דמשק.
מי שמסייעים למהלך הרוסי־סורי־איראני בגזרת חאלב הם, באופן מפתיע, הלוחמים הכורדים שמתקדמים ממזרח. הם אינם שותפים לקואליציה, אך לפי מקורות הביון המערביים, לא מן הנמנע שהם מתואמים ברמה זו או אחרת. היעדים הכורדיים שונים לחלוטין. הם מכוונים להגדיל את אזור השליטה שלהם, העובר במקביל לגבול הטורקי, מערבה מעיראק ככל הניתן, אם אפשר עד לים התיכון. ובעיקר, הם נלחמים בדאע"ש. בעקיפין, ואולי בלי שהתכוונו לכך, הכורדים גם מחלישים את המורדים.
התפנית בחאלב מדאיגה מאוד את ערב הסעודית ומדינות המפרץ. מנהיגיהן הכריזו על הקמת קואליציה מוסלמית־סונית של 34 מדינות. זהו מספר מרשים, אך מדובר בקואליציה וירטואלית. בניגוד להודעות המנהיגים כי בכוונתם לשלוח חיילים לעזרת המורדים, אין לכך שום סימנים בשטח. יתר על כן, אם לשפוט על פי תקדימי העבר, ספק רב אם סעודיה או איחוד האמירויות ישלחו ולו חייל אחד. המנהיגים באותן מדינות חזקים בעיקר בדיבורים.
גם טורקיה מודאגת מהמתרחש בגבולה. אך עם כל שנאתו לאסד, אין בכוונתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן להתערב. אימתו של פוטין ואיומיו נפלו עליו לאחר שחיל האוויר הטורקי הפיל מטוס קרב רוסי. זה לא יקרה שנית. מה עוד שהיעד האסטרטגי העליון של ארדואן הוא הכורדים בטורקיה ואחיהם בסוריה. בעיניו כל השאר הוא משני. במאמר מוסגר, נתניהו ויעלון נוהגים בתבונה רבה יחסית לארדואן. בניגוד אליו, הם מוכנים לבלוע את גאוותם ומתעלמים מחדירות מזדמנות של מטוסים רוסיים לשטח ישראל כשהם במשימות הפצצה בקרבת משולש הגבולות ישראל־ירדן־סוריה.
לפי המקורות, הקואליציה בהנהגת רוסיה תנסה - בעצם היא כבר מנסה, אם כי לא באותו מאמץ כמו בחאלב - להפעיל את אותה טקטיקה באזור דרעא בדרום רמת הגולן. גם כאן היא תנסה להשתלט על הדרכים המרכזיות ועל מעברי הגבול עם ירדן, כדי לנתק את המורדים מנתיבי האספקה שלהם.
מול הדומיננטיות הרוסית, הרפיסות האמריקאית נראית עוד יותר עלובה. אומנם הקואליציה המערבית בהנהגת ארה"ב ממשיכה להפציץ את מעוזי דאע"ש, ויש לה הצלחות. התנופה של "המדינה האסלאמית" נבלמה, ושטחי השליטה וההשפעה שלו בסוריה ובעיראק הצטמצמו. אך העתיד עבור הקואליציה המערבית אינו מזהיר. מהלכי המלחמה הרוסיים מכוונים בראש ובראשונה נגד ארגוני המורדים המזוהים עם המערב, ולא נגד דאע"ש. הפגיעה בהם מחלישה מאוד את המערב. אם הייתה לארה"ב איזושהי תקווה שבמקביל להפצצות מהאוויר היא תצליח להקים כוחות קרקע שיורכבו מהכורדים ומארגוני מורדים מתונים שיילחמו בדאע"ש, היא נגוזה עם כל הפצצה של חיל האוויר הרוסי.

 
2.
 נתחיל מהסוף: ישראל לא תצא למלחמה מקדימה בעזה. שר החינוך נפתלי בנט הציע באחת מישיבות הקבינט ליזום מהלך התקפי להריסת המנהרות. לא ברור עד כמה היה רציני בנט בהצעתו, או אם תכלית הצעד הייתה רק להמשיך לנגח את ראש הממשלה ושר הביטחון, כפי שעשה באורח חסר תקדים גם בעיצומה של המלחמה האחרונה בעזה. 
 
מכיסאו במשרד החינוך, שממנו הוא שואב את אחריותו על צנזור ספרי הלימוד, הדחת סגנית ראש המועצה להשכלה גבוהה ומינוי מקורבים לתפקידי מפתח, יכול השר בנט להציע הצעות כה דרמטיות. הוא יודע שהן לא יתקבלו. וגם אם יתקבלו, הוא לא יהיה אחראי למימושן ולתוצאותיהן. מה עוד שנתניהו ויעלון, בגיבויו של צה"ל, הבהירו כבר כי הם מתנגדים למהלך צבאי יזום בעת הזו, ובצדק. גם חמאס אינו מעוניין במלחמה ועושה לא מעט כדי למנוע אותה. כך לדוגמה, בשנה וחצי שעברו מאז צוק איתן לא ירו אנשי חמאס ולו רקטה אחת לעבר ישראל, ומנגנון ביטחון הפנים שלו עושה מאמצים לסכל את שיגור הרקטות בידי ארגונים סלפיים סוררים, שלא סרים למרותו.
 
צריך להדגיש כי למרות תלונות התושבים ביישובי עוטף עזה, אין בידי ישראל שום מידע מודיעיני שיצביע על כך שחמאס כבר חפר מנהרה שחדרה לשטחה. אין זה אומר שהדבר לא אפשרי, ובהחלט יכול להיות שמנהרה כזו נחפרה כבר. 
 
צה"ל ושב"כ מרכזים כעת מאמצים נגד המנהרות בארבעה תחומים: הנדסה, מודיעין, פיתוח וסיכול. בתחום ההנדסי הועמדו לרשות אוגדת עזה כ־100 כלים הנדסיים, בהם כ־30 מקדחים החופרים לאורך הגבול, על פי מידע המגיע מן השטח. בתחום המודיעין, פועלים רכזי השב"כ ויחידות סיגינט של הארגון ושל אמ"ן לאסוף מידע על מערך המנהרות, על התוואי שלהן, על תוכניות החפירה ועל כוונותיו של חמאס. בתחום המחקר נמשכים המאמצים לפתח כלים שייתנו מענה טכנולוגי־הנדסי לאיתור המנהרות.

נפתלי בנט. עוד אין עדויות על מנהרות שחדרו לשטח ישראל. צילום: מרק ישראל סלם
 
על המבצעים בתחום הסיכול רמז השבוע הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כשדיבר על פעולות סמויות. אמירתו מעניינת במיוחד אם מצרפים אליה את העובדה שבשבועות האחרונים נפגעו ארבע מנהרות וקרסו על חופריהן. אפשר שמספרן של המנהרות שניזוקו גבוה יותר, אך חמאס, שאינו שש להודות בכישלונות מסוג זה, מצליח להסתיר זאת. לא מן הנמנע שהמנהרות נפגעו בתאונות שמקורן באי הקפדה על כללי בטיחות, משום שלחמאס אצה הדרך לבנות את המנהרות. אך יכול להיות גם שהן קורסות בגלל "אצבע אלוהים", כפי שרמז באחד הראיונות ראש המינהל האזרחי אלוף יואב (פולי) מרדכי. ייתכן שזו הייתה אמירה של לוחמה פסיכולוגית, שמטרתה להטיל מורא ופחד בקרב חמאס ואלף חופריו, אך אפשר שיש דברים בגו.
 
בכל מקרה, ברור כי חמאס ממשיך לשקם בקצב מהיר את מערך המנהרות. לפני צוק איתן היו לו 31 מנהרות שנחפרו לשטח ישראל, ואת כולן איתר צה"ל והרס. אפשר להניח שחמאס חותר עתה לחפור מנהרות מוגנות יותר ואיכותיות יותר - שניתן יהיה להעביר בהן לוחמים על ציודם וכלי רכב ממונעים - ולהקשות על ישראל לגלותן. 
 
אך העובדה שחמאס מתחמש ונערך לסבב הבא אינה סיבה מספיק טובה כדי להנחית עליו מהלומה מקדימה. לפי אותו היגיון של השר בנט ומי שתומך בעמדתו, ישראל צריכה גם לצאת למלחמה מקדימה בחיזבאללה. גם הארגון השיעי מתכונן למלחמה בעתיד נגד ישראל. איום מאה אלף הרקטות והטילים של חיזבאללה - לצד יכולותיו הצבאיות, ומן הסתם גם האפשרות לחפור מנהרות לשטח ישראל - גדול לאין שיעור מזה של חמאס. טילי הארגון מלבנון מכוונים לכל יעד אסטרטגי, צבאי ואזרחי חשוב בישראל. על פי תרחישי הקיצון שנערכו בצה"ל, במלחמה הבאה מול חיזבאללה עלולים להיפגע מאות רבות של ישראלים, אם לא יותר. 
 
הנזקים לנפש ולרכוש משיגור הטילים והרקטות יהיו גדולים לאין ערוך מחדירה של לוחמי חמאס דרך מנהרה לאחד היישובים בעוטף עזה. ולמרות זאת, מעטים בישראל מציעים להנחית מכה מקדימה על חיזבאללה. אותה מדיניות ואותו היגיון תקפים גם לגבי החזית בעזה.

 
3. 
אם היה צורך בתזכורת מזוקקת להשקפת עולמו של ראש הממשלה וחזונו, היא ניתנה השבוע מפי הגבורה. בסיור לאורך הגדר הנבנית בגבול ירדן אמר נתניהו: "בסופו של דבר, במדינת ישראל, כפי שאני רואה אותה, תהיה גדר שמקיפה את כולה. יגידו לי: זה מה שאתם רוצים לעשות, להגן על הווילה? התשובה היא כן. מה, אנחנו נקיף את כל ישראל בגדר, במכשול? התשובה היא כן, חד־משמעית. בסביבה שבה אנחנו גרים אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפני חיות הטרף".
 
בגבול ירדן, מאילת ועד צפונית לתמנע, נבנו כבר 5 מתוך 30 הק"מ המתוכננים. גדר של 200 ק"מ סוגרת על גבול ישראל עם מצרים. גם 60 הק"מ בין ישראל לעזה מתוחמים בגדר, ואליה צפויים להתווסף מכשולים תת־קרקעיים נגד המנהרות שחמאס חופר. 100 הק"מ של גבול ישראל עם סוריה, מהחרמון ועד חמת גדר, מאובטחים בגדר דומה.
 
נתניהו היה מספיק ישר כדי להודות שבקרבת גבולותיה של ישראל בסיני ובערבה יש מספר מועט מאוד של תושבים. זה נכון במידה מסוימת גם ברמת הגולן. אך מה לגבי הגדה המערבית? שם חיים כשלושה מיליון בני אדם. ישראל הקיפה כבר גם חלקים ממנה בחומות וגדר. האם ישראל של נתניהו חותרת להשלים את המשימה ולהקיף את כל הגדה, מדרום הר חברון ועד ג'נין בצפון?
 
את הביטוי "וילה בג'ונגל" טבע אהוד ברק כדי לחדד את הצורך של ישראל להיות חזקה. עם כל הביקורת על מעשיו של ברק, כראש ממשלה ושר הביטחון, השקפת עולמו הייתה שונה מזו של נתניהו. ברק יזם מהלכים מדיניים והאמין בצורך וביכולת של ישראל להגיע להסדרי שלום עם הפלסטינים ומדינות ערב.
 
תפיסת עולמו של ראש הממשלה היא פסימית ופסיבית. הוא שמרן קיצוני, שחושש משינוי ומתזוזות. הוא לא מאמין בהסכם עם הפלסטינים. הוא אינו רוצה הסכם כזה ולכן גם מתנגד לכל יוזמה שתכליתה לקדם מהלך מדיני, גם אם סיכוייו קלושים. העובדה שבכל חודש בארבעת החודשים האחרונים נהרגים בממוצע שמונה ישראלים וכ־70 נפצעים בפיגועי טרור, היא עבורו נתון סטטיסטי. בדיוק כמו הנתון על מניין ההרוגים בתאונות דרכים. בשנת 2015 נהרגו 355 בני אדם, ממוצע של כ־30 בחודש.
 
כל עוד הציבור אינו מוטרד במיוחד, מסתגל לנתוני הטרור ורואה בהם סוג של תאונות דרכים, הכרח בל יגונה, מעין תופעת טבע שלא ניתן למנוע אותה, נתניהו וממשלתו לא חשים שעליהם ליזום מהלכים מדיניים, שאולי יאפשרו שינוי המצב. הם מסתפקים רק בנקיטת צעדים ביטחוניים לצמצם את מספר הפיגועים.
 
היעדר החזון של נתניהו מקרין ייאוש וחוסר תקווה. בעיני רוחו ישראל צריכה להיות מבצר או גטו מוקף חומה. זהו העתיד, הלא כל כך ורוד, שראש ממשלת ישראל מבטיח לבני עמו.
ברק אובמה החליט, במודע, להפקיר את סוריה. זה קרה בספטמבר 2013, כשהנשיא נסוג ברגע האחרון מהחלטתו לתקוף בסוריה לאחר שהתברר שצבא אסד השתמש בנשק כימי. לחלל שהותיר אובמה חדר, בנחישות האופיינית לו, פוטין. סיום המלחמה והשגת היציבות עדיין רחוקים מאוד. אך אם אי פעם יושג איזשהו הסדר שם, אפשר יהיה לומר שהוא פאקס רוסיה.