השקופים מהטלוויזיה: כשאנשי ערוץ 10 התחילו פתאום לדאוג למזרחים

ראיתי כבר עיתונאים שמדווחים על פוליטיקאים. ראיתי עיתונאים שמותחים ביקורת על פוליטיקאים. ראיתי בערוץ 10 לא מעט תחקירים שמתפרסמים על פוליטיקאים. אבל הרגע שבו עיתונאים חוברים לפוליטיקאים כדי להשיג יחד מטרה פוליטית משותפת הוא רגע שבו הם מוחקים את הגבול החשוב המפריד בין שתי הקבוצות הללו ומקשים לזהות מי הוא מי. 

בואו נסכם לרגע את מה שאנחנו יודעים על מה שהתרחש בישיבת הדירקטוריון, שבה הציג סדן את מועמדותו. לפי הפרסום של גידי וייץ ב"הארץ", אמר שם סדן: "בואו נודה על האמת, אני כמוכם, באליטה, שונא את תנועת ש"ס ואת הגנב אריה דרעי, אבל אנחנו, כאליטה, צריכים לפרוץ את המעגלים של הערוץ, לפנות לקהל של ש״ס, למסעודה משדרות". 

גולן יוכפז, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 ומי שנתן את הגיבוי הגדול והכמעט יחיד לפרסום הזה, לא אישר שסדן אמר משהו על "דרעי הגנב", אבל אישר את כל השאר. שאר הנוכחים, שבעה מתוך תשעה, הצהירו בפני מועצת הרשות השנייה שלא שמעו את סדן אומר שדרעי גנב או שהוא שונא את ש"ס, אבל שמעו אותו מתייחס כ"אליטה" אל הנוכחים בחדר ומדבר על הצורך להגיע אל "פרחיה משדרות". 

אילו הביקורת נגד סדן הייתה מתמקדת בעובדת היותו לוביסט ואיש יחסי ציבור, היה בה טעם. איש לובינג שעומד בראש דירקטוריון של ערוץ חדשות הוא לא משהו שמלכתחילה הייתי מרים באופן אוטומטי יד בעדו. אלא שברור שלא זה היה העניין. וברור גם שכל אחד מהמשתתפים בניסיון להביא להדחתו של סדן בא למערכה הזו מאינטרס אחר. וברור עוד שהשימוש בטענת ה"גזענות" של סדן הוא מפלטם הנוח של כל אויבי המינוי הזה, ומשום כך היא מרגיזה כל כך, צינית כל כך וצבועה כל כך.  

***

ראשונה במחול הצביעות הזה היא ש"ס, מפלגה שאפשר למלא אצטדיון בכל מי שמנהיגיה, מהרב עובדיה יוסף עד הרב שלום כהן, קיללו, ביזו והשפילו אותם בלי הבדל דת, גזע ומין. 

אלא שהשבוע התברר שאנשי ש"ס לא צועדים לבד. יש להם אחים לעלבון. גם אנשי ערוץ 10, בעלי הנפש הרכה, לא הצליחו לעמוד מול הפגיעה הזו במזרחים. ערוץ 10, שאנשיו היו מוכנים להיתלות בכל תירוץ כדי להביא להדחת סדן על רקע קרבתו למשפחת נתניהו, התנהגו כאילו היה אחד מערוצי הקודש. לא היה חסר הרבה כדי שיציעו שם את שלמה בניזרי לעמוד בראש הדירקטוריון, העיקר שסדן יעוף. 

אבל כאמור, מכיוון שלעיתונאי ערוץ 10 לא היה נעים להיות במקום של מי שנלחמים נגד סדן בגלל סיבות פוליטיות, היה להם נוח יותר להרחיק את מאבקם ולתלות אותו על הקולב הגזעני העלוב כל כך. למה עלוב? משום שאני צופה בערוץ הזה כבר שנים ומעולם, עד השבוע, לא זיהיתי שם דאגה כנה כל כך לנשמותיהם הרכות של בני עדות המזרח או של מצביעי ש"ס. מעולם לא שמתי לב שערוץ 10 חרת על דגלו את המלחמה על כבודם של המזרחים בפרט, או את הרגישות לפגיעה במגזרים אחרים בכלל. 

את המהומה של ש"ס ואת העלבון המאורגן היטב של חבריה אפשר להכיל. ש"ס היא תנועה פוליטית, אנשיה הם אנשים פוליטיים, אנשים פוליטיים מנצלים הזדמנויות פוליטיות כדי לעשות רווח פוליטי. מותר להם. העניין הוא שעיתונאים, כך לפחות חשבנו, אמורים להתנהג אחרת. 

נחשפו התבטאויות? טוב מאוד. אם הפרסום נכון, הרי הוא מעשה עיתונאי ראוי שצריך להצית דיון ציבורי. אבל כשאתם, שממילא התנגדתם למינוי של סדן, נתלים עכשיו בסיפור הזה, מקדישים לו נתחים נכבדים בתוכניות שלכם, מנסים למנף אותו כדי לזרוק יו"ר דירקטוריון שלא נוח לכם, ועוד מוכרים לנו שכל זה בגלל מלחמה בגזענות, זה כבר יותר מדי. ובכלל, ממתי מתקשר עיתונאי אל פוליטיקאי כדי להתנצל על מה שנאמר על המפלגה שלו בדירקטוריון? וממתי בכלל מתערב ועד עובדים בעניינים שכאלה?
 

 

בעצם, אני דווקא זוכר מתי התערב בפעם האחרונה ועד עובדים בעניינים לא לו. זה היה דקה אחרי שנכנס אראל סג"ל לשדר בגלי צה"ל, למורת רוחם של חלק מזקני התחנה הצבאית. סגל מתח אז ברשת החברתית ביקורת על דבריו של סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, וועד העובדים המורחב של גלי צה"ל, שאיש לא שמע עליו עד שסג"ל נכנס לתחנה ושלא הוציא מעולם הודעה לעיתונות בשום נושא, טרח להתעורר, לפרסם גינוי לדברים ולהבהיר שאומנם ריבוי דעות בתחנה זה אחלה, "אך אל לתרבות הדיבור להירמס בשל המגוון". 

למה נזכרתי בהודעה ההיא של ועד עובדי גל"צ? כי הוועד הזה לא צפצף כשמחבלים עלו לשידור בתחנה הצבאית, ולא צפצף כשמתנחלים נרמסו בשידורים שלה, ולא פצה פה כשרזי ברקאי מתח בשידור קו משווה בין אמהות שכולות של חיילי צה״ל לאמהות של מחבלים שרצחו יהודים. 

אז למה זה מצלצל לי דומה לעבודת הוועד של ערוץ 10 השבוע? כי ניסיתי להיזכר מתי פעם לקחו עיתונאי הערוץ או ועד העובדים שלו ללבם את העובדה שמישהו נפגע ממה שנאמר עליו על המסך שלהם. לא עלבונות של חברי דירקטוריון, שלעיתונאים אין נגיעה אליהם, אלא עלבונות שבאו מצדם של העיתונאים עצמם. 

אני לא זוכר שמתן חודורוב טלפן למישהו מהמתנחלים, בשם הוועד שלו, אחרי שתחקיר שהוא פרסם על מאות המיליונים שמעבירה המדינה למאחזים התברר כפלופ. אני לא זוכר שהוא הוציא הודעה כשירון לונדון, איש הערוץ שלו, אמר בשידור ש"הסוהרים בבתי הכלא הם בדרך כלל 'אחמד או בוזגלו'" וש"אשכנזים לא מגיעים למשרות של כלאים בבתי סוהר". גם זה הרי מעליב מזרחים, לא?

בואו נחשוב לרגע מה היה קורה אם אריה דרעי היה דורש לפטר את ירון לונדון בגלל האמירה ההיא שלו. האם גם אז מתן חודורוב, אור הלר ואושרת קוטלר היו מתייצבים לצד הש"סניק הנעלב? האם גם אז קוטלר הייתה תומכת בסילוקו של לונדון רק משום ש"זה איום ונורא", כמו שאמרה השבוע על דבריו של סדן?

ואיפה הייתה נפשו העדינה של הוועד הזה כשבתוכנית האקטואליה המרכזית של ערוץ 10 במוצאי השבת כונתה חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו, "בהמה"? 

שמעתי השבוע את קוטלר עולה לשידור ברשת ב', מזועזעת עד עמקי נשמתה מדברי סדן. "זה משפט נוטף גועל", אמרה, "דברים איומים. אני והחברים שלי לא שונאים אף אחד. הרעיון לתייג קהלים הוא גזעני. ברור שאין מקום לאדם שאלו דעותיו בחברה כמו חדשות 10, לא כיו"ר דירקטוריון ולא בשום תפקיד אחר". לשמוע ולא להאמין. האם זו קוטלר שאני מכיר מהמסך? זו שתוקפת באלימות מילולית נבחרי ציבור? זו שהאשימה את שרת המשפטים בפאשיזם? זו שכינתה בשידור את ח"כ אורן חזן "היצור הזה"? זו שהשוותה בין חיילי צה"ל למי ששיתפו פעולה עם הצבא הנאצי? אז עכשיו היא זו שמטיפה מוסר מטעם עובדי הערוץ על "דברים איומים" ועל "משפטים נוטפי גועל"?

***

עיתונאי ערוץ 10 לא רצו את סדן מראש ולא היו צריכים את מה שנאמר או לא נאמר באותה ישיבה כדי לשאוף שהוא לא יעמוד בראש הדירקטוריון שלהם.  הלר, הכתב הצבאי, שרק לפני חודש יצא נגד ההדלפות ש"גורמים אינטרסנטיים" מוציאים לתקשורת נגד האלוף גולן, חי כנראה טוב יותר עם גורמים אינטרסנטיים שמוציאים חומרים נגד סדן. ומי ששמע אותו מגדיר את סדן בראיון ברדיו כמי ש"היה חבר בארגון ימין קיצוני ושמו האגודה לזכות הציבור לדעת" הבין שיש כאן משהו עמוק יותר. 

הייתי מת להשתכנע שאנשי ערוץ 10 חרדים לחופש הביטוי, כפי שחלק מהם הסבירו. פעם אחת כבר קניתי את הלוקש הזה, כשהצטרפתי אליהם לאות סולידריות כשהפגינו נגד ראש הממשלה בעת שחרב הסגירה התנופפה מעל ראשיהם. אבל אז אסר הערוץ שלהם מלחמה על ערוץ 20 ואף הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה להצר את צעדיו, והבנתי שהייתי פראייר. שהכל אינטרסים. שאם אני אחכה שוועד עיתונאי ערוץ 10 ייאבק בשביל חופש הביטוי של מי שחושב אחרת ממנו או שמתחרה בו, אני אמות מזקנה לפני שזה יקרה.  

עכשיו בואו ניגש למהות. הרי מה אמר סדן, ועל כך אין מחלוקת? שערוץ 10 נתפס כערוץ אליטיסטי ולכן לדעתו צריך לפתוח אותו לקהלים אחרים ורחבים יותר. אפשר להתווכח אם אליטיזם הוא טוב או לא. אפשר גם להתווכח אם נכון היה לכנות את הקהלים האחרים האלה "פרחיה משדרות". אבל האם הרצון הזה להגיע לכל חלקי הציבור הוא מגונה? האם הוא מבטא גזענות? האם ש"ס לא הייתה אמורה לברך על הגישה הזו ואולי אף לעודד אותה בעצמה? 

השבוע, כשברדיו הסביר אחד מאנשי הערוץ שלסדן אין רקע בתקשורת, ערך לי חבר בוחן פתע. "מי היה יו"ר הדירקטוריון לפני סדן", שאל. לא היה לי מושג ירוק. "קוראים לו יורם שכטר", אמר, "שמעת עליו פעם?". בחיי שלא. ובכן, לפני ששכטר הגיע לנהל את דירקטוריון ערוץ 10, הוא היה איש נדל"ן. הניסיון שלו בטלוויזיה בא בעיקר מכיוונה של הספה בסלון. אגב, מי שמתעניין מה היה החזון שלו, צריך לקרוא מה הוא אמר כשהערוץ קיבל את הרישיון שלו. "המחשבה היא לספק מוצר זול ועממי בפריסה ארצית". בקיצור, בדיוק אותה תפיסה של סדן, רק בניסוח מעודן יותר ובלי להזכיר בשמה את פרחיה. 

עיתונאי ערוץ 10 שיחקו השבוע באש. כי כשפוליטיקאים מש"ס דורשים לזרוק, לפטר ולכסח, זה בסדר. אבל כשעיתונאים דורשים להדיח את סדן על סמך התבטאות רעה שלו, הם פותחים פתח מסוכן מאוד לעתיד. כי מחר, וזה הרי יקרה, מישהו אחר יסתמך עליהם וידרוש את פיטוריהם שלהם. של מתן חודורוב, של אושרת קוטלר או של ירון לונדון. של מי שהאמירות שלהם הרגיזו לא פחות, ושלפי מיטב הבנתי השפעתם על מה שאנחנו רואים על המסך גדולה מזו של יו"ר הדירקטוריון. וכשזה יקרה, חודורוב וחבריו לא יוכלו להגיד דבר להגנתם. הם התחילו. 

2. אחרי הדברים האלה, מכיוון שאין ויכוח על העובדה שסדן הציג את "פרחיה משדרות" כ"אחר" שאליו צריכה האליטה לשדר, יש כמה מילים שחשוב לי לומר בהקשר הזה. "פרחיה משדרות" היא לא המצאה של סדן. היא ככל הנראה השכנה של "מסעודה משדרות" של אלכס גלעדי. 

אני, כאמור, לא חושב שאמירה לא מוצלחת של סדן צריכה לפסול אותו, ובכל זאת השימוש שלו ב"פרחיה משדרות" הפריע לי מאוד. כי כשסדן מסביר לאנשי דירקטוריון חדשות 10 לאיזה כיוון הוא סבור שצריך להרחיב את השידורים, הוא לא מבקש להרחיב אותם אל "רמי מאפרת". ה"אחר" האולטימטיבי מבחינתו נמצא בשדרות. והדיבור הזה, ללא ספק, הוא דיבור מתנשא. כי פרחיה, בשיח הזה, היא כל מה שאנחנו לא. היא המשהו הרחוק. הנמוך. וזה לא מקרה. סדן הוא בן הציונות הדתית. כמוני. והחשיבה שלו מבטאת במובנים רבים את היחס של המגזר שלנו אל הפרחיות. 

לפני כמה חודשים עוררתי אוושה קלה בביצה המגזרית, כשטענתי שהריחוק שלנו מבני עדות המזרח בפריפריה הוא הסיבה שבגינה בהפגנת ההזדהות עם אלאור אזריה בכיכר רבין ראיתי הרבה רמלה ולוד ולא ראיתי הרבה כיפות סרוגות. טענתי שהמגזר הדתי־לאומי לא מחובר אל הציבורים הללו. והסוגיה הזו דורשת בירור. כי לכאורה סדן אמור להיות מחובר ל"פרחיה משדרות" הרבה יותר מכפי שהוא מחובר לרוב אלה שישבו מולו בדירקטוריון חדשות 10. היא מאמינה כמוהו בבורא עולם, היא הולכת כמוהו לבית הכנסת, היא מנשקת כמוהו מזוזות, היא מצביעה כמוהו לאותו מחנה פוליטי. 

ובכל זאת, ולמרות כל זה, הציונות הדתית לא ידעה מעולם להתחבר אליה. רגע, תגידו לי, הרי בניגוד לחרדים הציונות הדתית מלאה ב"נישואי תערובת". הרי בכל היישובים ובכל המשפחות שלנו חיים יחד אשכנזים וספרדים, פולנים ומרוקאים. זה נכון. אבל זה משום שלא הייתה לנו אף פעם בעיה עם המזרחים. הייתה ויש לנו בעיה עם המזרחיות. ולכן, אף על פי שהסקרים לימדו שהקבוצה המזדהה ביותר עם אזריה באה מהציונות הדתית, בהפגנת התמיכה בו נפקד מקומה. 

בעצם, למה רק בהפגנה הזו? אני מתקשה להיזכר באירוע משמעותי אחד שבו בני עפרה ושילה שיתפו פעולה עם בני רמלה ולוד. למה זה? כי חרף העובדה שמכל בחינה אובייקטיבית אנחנו אמורים להיות קרובים אליהם, מאבקיהם אינם מאבקינו, צרותיהם אינן צרותינו, טרדותיהם מעולם לא טרדו את מנוחתנו. מתי נזכרנו בהם? רק כשנזקקנו להם. לפני ההתנתקות יצאו משלחות מההתנחלויות לכל עיירות הפיתוח, לפרויקט נפלא בעל השם הנפלא עוד יותר "פנים אל פנים". תושבי מעלה שומרון, יצהר, איתמר ואלון שבות דפקו בהמוניהם על דלתותיהם של ישראלים שלא הכירו וביקשו לדבר ולהכיר. אז נזכרנו בהם. אז, פתאום, חשבנו שחשוב מאוד לגייס אותם לצדנו. לא רגע לפני ולא דקה אחרי. 

בפעולות בבני עקיבא אנחנו מעלים על נס את הגיבורים שלנו, את מפקדינו וקצינינו, את בוגרי המכינות, את יפי הבלורית והתואר, את תפארת הישיבות התיכוניות, אף פעם לא את מי שסחבו איתם את האלונקה. בישיבה התיכונית שבה למדתי שלחו את בני עדות המזרח הביתה לחגים משום שנוסח התפילה האשכנזי שלנו לא התאים להם. חבר שלמד במכינה קדם־צבאית מפורסמת סיפר לי שעד מחזור ט"ו לא התאפשרה בה בימים נוראים תפילה נוסח עדות המזרח, אף שזה היה הנוסח של רבים מהתלמידים. 

לפני כמה שבועות, אחרי שהעליתי את התזה הזו ברדיו, אמר לי בן משפחה שאני מגזים. שאין גזענות. שאין התנשאות. השבתי לו שאני מוכן להישבע שאם אזריה היה גר בבית אל ולא היה הבן של צ'רלי ואושרה מרמלה, אוטובוסים היו אוספים מפגינים מבתי הכנסת ביישובים בדרכם לכיכר רבין. "אתה טועה", טען, "הציבור שלנו לא הגיע כי הוא פשוט לא מזדהה עם המעשה שלו". 

הזכרתי לו את ההפגנות שנערכו בתחילת שנות ה־80 בדרישה לחון את אסירי המחתרת היהודית, כולם בני האצולה הדתית־לאומית. "למה אז יצאת לרחוב להפגין", שאלתי, "האם אז כן הזדהית עם מה שהם עשו? האם מעשיו של אזריה היו חמורים מאלה של מנחם לבני ויהודה עציון?".

אז נכון, אצלנו אולי אין גרבוזים, אבל יש מידה של גרבוזיות. אנחנו אומנם לא בזים למה שמייצגת המזרחיות, אבל גם לא ממש מתחברים אליה. בשביל זה יש לנו גרעינים תורניים שמפוזרים הרחק בפריפריה, שעושים עבודת קודש, ושבעיקר מאפשרים לנו לספר לעצמנו שמסעודה ופרחיה הן גם השכנות שלנו.