אנחנו אומנם אחרי חגיגות יום ירושלים, אבל אני נותרתי אחרי כל הטקסים ומצעדי הדגלים עם געגועים והרהורים על אותם ימים רחוקים של ירושלים האחרת; ירושלים של אמצע שנות ה־60, שאומנם הייתה חצויה גיאוגרפית, אבל מאוחדת מאוד בלבבות של חרדים וחילונים, אשכנזים וספרדים, עולים חדשים וותיקים.
בזיכרוני חולפות תמונות ודמויות מעוררות כיסופים כמו אהרון קאמרה, מ”פ פלוגת הטנקים הירושלמית שטיפחתי לפני המלחמה; סמ”פ רפי ישעיה שהיה עבורי סמל לירושלמיות; סרן אהוד שני, מפקד סיירת דוכיפת, לוחם ללא חת שנפל במארב טנקים ירדניים; חיים לוי המנוח, שאותו פגשתי באקראי ליד מוזיאון רוקפלר, כשירי הצלפים הירדנים עדיין נשמע ברקע.
אני חש בשנים האחרונות, ובפרט השנה, שמשהו השתנה באווירת היום החגיגי הזה. יש תחושה שהחג הזה הפך לפולחן של לאומניות, בעיקר כשאני רואה את השרים בן גביר וסמוטריץ’, ששירות צבאי הוא לא בדיוק מה שמאפיין אותם. מסע הדגלים אומנם אמור לרומם כל נפש יהודי, אבל הפך בשנים האחרונות למסע שנועד להתריס נגד ערביי ירושלים. במקום להתמקד בשמחת איחודה של ירושלים, יוצרים כאן אווירה של ליבוי יצרים, מלווה בשירה האופיינית למשחקי הכדורגל בין בית”ר ירושלים ובני סכנין.
לאלה שרוצים ללבות את אש השנאה אני רוצה להקדיש את השורות הבאות: במלחמת ששת הימים הייתי בין אלה שמיד אחרי שהסתיימה המלחמה ב־11 ביוני הוטלה עליהם המשימה לאתר, לחלץ ולרכז את כל טנקי הפטון של חטיבה 60 הירדנית, שנפגעו או ננטשו שלמים על ידי הצוותים שלהם. במהלך הסריקות הגעתי לכפר ענתא השוכן בצפון־מזרח ירושלים, שם גם מצויות משאבות המים המספקות מים לירושלים.
כשנכנסנו לכפר הופתענו לגלות בלבו שני ג’יפים עם לוחיות זיהוי ישראליות. להפתעתנו גילינו שם ארבעה אנשי שב”כ שהרגיעו אותנו שהם הגיעו במיוחד כדי לדאוג לשתי משפחות בכפר, שראשיהן יצאו בתקופת המצור על ירושלים ב־1949 כמעט כל ערב על חמורים - מענתא למרכז ירושלים – על מנת להביא ליהודים מים ומזון, תוך סיכון חייהם וחיי משפחותיהם.