השבוע, בתום סיבוב שבוע הספר המסורתי שלי, נכנסתי לשיחה ארוכה על חברי הכנסת ונגזרותיהם לאורך השנים. בלי ששמתי לב תיארתי כמה כבוד אני רוחשת עוד מילדות, בעודי צופה בתוכניות הפוליטיות מבלי להבין דבר, לאלו הבוחרים לשבת במשכן, ואפילו מעזה להתרגש מהמעמד המקודש והיוקרתי. בוקר אחרי הגיעו אליי הפושים בדבר הצעקות והקללות שנשמעו בהיכל המלכותי השבוע, והבנתי, שוב, שמהיוקרה הזו לא נותרו אפילו פירורים. גם לא מן הסוג שנתקע בין חריצי הספה למשך שלושה דורות.
בליכוד תוקפים לאחר הדיווח הדרמטי: "כתב האישום - "אירוע שלא היה צריך להתרחש"
סעיף השוחד קורס? המסר הדרמטי של השופטים לפרקליטות במשפט נתניהו
ודאי הבנתם לאן אני חותרת. זה התחיל בישיבת הממשלה ביום ראשון. שרת ההסברה גלית דיסטל־אטבריאן ושרת המודיעין גילה גמליאל החליטו לפתוח את השבוע באופן סולידי יותר או פחות, וגערו אחת בשנייה על רקע דיון בנושא ההסכמים הקואליציוניים. "מה את מתערבת, תהיי בשקט", שלפה דיסטל־אטבריאן את הקלף הראשון בעקבות דבר מה שהשנייה אמרה לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.
כשזו ביקשה ממנה לא להתערב, המשיכה השרה וזרקה לגמליאל: "תקפצי לי יא מפגרת, אף אחד בליכוד לא אוהב אותך – בגלל זה שונאים אותך בליכוד". שרת המודיעין לא נותרה חייבת, והחליטה לתבל את העקיצה בקצת הומור: "איפה המדפסת שלך? תגישי לי את זה כתוב". וזה ממשיך. השלמת פערים למי שפספס – שרת ההסברה הסבירה בתקשורת חדשות לבקרים שאין לה מדפסת במשרד. העיקר שיש טוויטר שלא נח לעולם.
ואפרופו טוויטר, את הוויכוח הזה היא באמת המשיכה בטוויטר, אבל זה לא כזה חשוב. ומשנדמה היה שזהו סופו של הבלגן בקואליציה, לפחות לרגע, המציאות הוכיחה שלא. גם חבר הכנסת אלמוג כהן תועד בשצף קצף במהלך דיון בוועדת החינוך בנושא השכרת שטח כפר הנוער בן שמן לקייטנת פורום המשפחות השכולות. "אני מגיע לקייטנה, אני מפוצץ לכם את הקייטנה, ואני שולל מכם תקציבים", זעם על מנהלת המקום.
מיותר לציין שגם כאן מותר לא להסכים אך אסור להישמע כך, אפילו אם אנחנו, המזרח תיכונים, ידועים במזג החם שלנו. אגב, באותה ועדת חינוך איחל ח"כ עופר כסיף, שאינו חבר בקואליציה, לח"כ חנוך מילביצקי לעשות משהו שאני כאדם, כאישה, וכמצביעה אדוקה בבחירות, לא אתן לו במה.
כל זה קרה בשבוע אחד, וזה בלי שדיברנו על הפיגוע הרצחני בעלי שהוכיח שוב את חוסר האחידות בזירה הביטחונית, וההפגנות של בני העדה הדרוזית נגד הטורבינות בגולן שהציגו גם הן את אותו כאוס קואליציוני. לצערנו, כל אירוע כזה הוא התגלמות של תרבות ארגונית ברוח ה'מצופפים שורות', 'מדוממים מנועים', ו'מושכים זמן'. עד לפעם הבאה.
אחזור לאותה שיחה בהולה, במהלכה נזכרתי בדמויות כמו בגין, בן גוריון, דוד לוי, שעד שגידלתי בינה כבר לא היו במערכת הפוליטית. וחבל. כשראיתי את הוויכוח בליכוד, שכלל צעקות וגידופים וירידה לפסים שמזכירים לי את גיל ההתבגרות (לא שלי), לא הבנתי מה קרה כאן.
המדינה שלנו כל כך צעירה במונחי הזמן הכלליים, ועם זאת, נדמה שהקלות בה נאמרות קללות במקום שאמור לשמור על כולנו, לא מאפשר לח"כים של פעם להיכלל באותה רשימה של היום. נכון, גם פעם היו דרמות, וחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי שפכה כוס מים על השר לשעבר ראלב מג'אדלה, ואם נלך יותר אחורה – השרה לשעבר שולמית אלוני אמרה שרה"מ דאז בגין הוא "כמו פשיסט".
כל האולם במה, וכולנו משלמים
הזירה הפוליטית רוויה מאבקים משולחי רסן, גם בקואליציה וגם באופוזיציה, וכמובן שההיסטוריה תמיד חוזרת כי זה מה שמקפידים לומר, אבל נדמה שהתרגלנו. מה שאומר שהחבל הזה עתיד להמשיך ולהימתח. אי פעם תהיתם בעוד מחשבה חטופה, מה חושב צעיר אמריקאי שקורא את הכתבה על השרות המתקוטטות?
או יותר חשוב, מה קורה לנשיא אמריקאי ושמו ביידן כשהוא מעלעל באתרי החדשות בדיוק כשעליו לסייע לנו מול איראן? גם במחיר של ביטול ישיבת ממשלה אחת או שתיים, את הסגנון, הסגנון ההוא שנדמה שדהה מהקירות, אותו חייבים להחזיר. כי ה'למען יראו וייראו הזה', שהופך כאילו בשגרה לגיחוך היומי, יתנקם בנו בלי שנשים לב.