עברו 75 שנים מאז שישראל הפעילה במלחמת השחרור את שש (ויש אומרים שבע) מרגמות הדוידקה הפרימיטיביות ועד לחשיפה בימים אלה של אחת המערכות המשוכללות ביותר בעולם להגנה מפני טילים. בשני המקרים באו לביטוי הנחישות הישראלית לתת משמעות מעשית לעיקרון הבסיסי של ביטחון ישראל, דהיינו "להגן על עצמנו בכוחות עצמנו", אך גם המודעות לסיכון שבתלות מוחלטת באספקת אמצעי לחימה מהחוץ.

ואומנם, בשנותיה הראשונות של המדינה, ארצות הברית לא הסכימה לספק, ואפילו למכור, לישראל נשק מכל סוג שהוא, לכאורה מתוך דבקות ב"חוקי הניטרליות" שאסרו עליה לייצא נשק, תחמושת ואמצעי לחימה אחרים למדינות במצב מלחמה, אך גם מדאגה פן ייפגעו קשריה עם יצרניות הנפט הערביות.

מאז איבד החוק הזה ממשמעותו, ואמריקה הפכה אספקת נשק לחלק בלתי נפרד ממדיניות החוץ והביטחון שלה, גם לדידי ישראל, אך ב־1948, אילולא החלטת מוסקבה לספק לישראל דרך צ'כוסלובקיה חלק גדול ממה שהיה דרוש כדי לעמוד בפני התוקפנות הערבית, מצבה עלול היה להיות בכי רע.

דוד בן־גוריון ראה את הנולד כבר ב־1936, 12 שנים לפני קום המדינה, ומיכאל בר־זוהר כתב בביוגרפיה עליו שאמר אז לכמה מראשי היישוב שבבוא היום "מדינות כמו עיראק וערב הסעודית, שיש בידיהן מטוסים ותותחים, יצטרפו לערביי הארץ במלחמה לחסלנו". מסקנתו הייתה שיש לעשות שני דברים: "לבנות צבא שמסוגל להדוף התקפה רבתי ולהקים תעשייה ביטחונית".

בעניין הזה, אגב, הייתה הסכמה בין בן־גוריון ליריבו הפוליטי זאב ז'בוטינסקי. לא כל שרי הביטחון אחרי הקמת המדינה העניקו לייצור העצמי אותה דרגת חשיבות כמו בן־גוריון; בעוד שמשה דיין, למשל, העמיד את הנושא בסדר עדיפות גבוה במיוחד, יצחק רבין נתן משקל יתר לרכישות מהמדף האמריקאי, אך בסך הכל ממשלות ישראל השכילו לקבוע את המתאם הנכון בין ייצור עצמי לרכישה מארצות הברית (וקודם לכן מצרפת).

התלוו לכך כמה התפתחויות חשובות: שורת הסכמות וקביעת מסגרות ביטחוניות משותפות עם ארצות הברית, והודעתו של ראש הממשלה נתניהו בהופעתו הראשונה בפני הקונגרס האמריקאי שישראל תוותר על הסיוע הכלכלי האזרחי, שהיה בלתי פופולרי במיוחד בעיני המחוקקים האמריקאים, בניגוד לתמיכתם הגורפת בסיוע הביטחוני, שראו בו גם אינטרס אמריקאי מובהק.

מאז, ואף שהוא מהווה רק רבע מתקציב הביטחון הישראלי, המענק הביטחוני האמריקאי המצטבר הגיע ללמעלה מ־100 מיליארד דולר והוא מהווה נכס אסטרטגי חיוני, בנוסף למכלול היחסים הביטחוניים האחרים עם ארצות הברית, ויש להישמר מכל משמר לבל גורמים עוינים כמו השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית - יעמידוהו בסכנה. גם בצד שלנו צריך להימנע מהתבטאויות בלתי זהירות ובלתי חכמות.

לאחרונה יצא לאור ספרו העוין במיוחד של אנתוני לוינשטיין, עיתונאי יהודי שמאלי קיצוני, בשם "המעבדה הפלסטינית — כיצד ישראל מייצאת את טכנולוגיית הכיבוש לרחבי תבל", שמאשים אותה ב"דה־הומניזציה" של הפלסטינים ומתאר את המאבק של ישראל בטרור כ"מעבדת ניסיון" לנשק שהיא מספקת, כביכול, רק למשטרים השליליים ביותר בעולם.

מחבר הספר גם מזדהה כתומך ב"מדינה האחת" שבגרסה הפלסטינית איננה אלא נוסחה להריסת המדינה היהודית. דברי שטנה כאלה, כמו גם של פרופסורים אחדים שפרסמו לאחרונה התקפה כוללת על היחסים המיוחדים בין ארצות הברית וישראל, נועדים בסופו של חשבון, גם אם מכחישים זאת, להביא לחיסולה של ישראל על ידי פגיעה בכושרה להגן על עצמה בפני אויביה.

ברם, הכפשת הכושר והיצוא הביטחוניים של ישראל הביאו לתוצאה הפוכה מזו שמכפישי ישראל התכוונו אליה. כפי שפורסם לאחרונה, גרמניה, למשל, מציעה להשתית את ההגנה האווירית של אירופה כולה על מערכת ה"חץ 3" של ישראל, ואחרים ילכו בוודאי בעקבותיה.

בתזמון מקרי אך סמלי נודע באותו זמן גם על החלטת מפעל הטכנולוגיה האמריקאי "אינטל" להשקיע סכום של כ־25 מיליארד דולר במפעל השבבים שלו בישראל - הבעת אמון בלתי מסויגת לא רק בהייטק הישראלי, אלא גם ביציבותה הפוליטית והכלכלית של המדינה.

מה שהתחיל אפוא באילוץ חסר ברירה עם הדוידקה - הגיע לפריחה בתקופה הנוכחית, וזה עדיין לא הסוף, שכן נכונו לנו בתחום ייצור ופיתוח של עזרים ביטחוניים פרקים נוספים כמו בסייבר ובבינה המלאכותית, שגם לגביהם ישראל חייבת להבטיח את ייחודה.