תשעה באב מאחורינו. יום הצום הלאומי לזכר חורבנם של בית ראשון ובית שני. קץ עצמאות ישראל לפני כ־2,000 שנה בידי האימפריה הרומית, וקודם לכן, לפני כ־2,600 שנה, בידי נבוכדנצר שליט בבל. תשעה באב תשפ”ג עמד בסימן אזכורים חוזרים ונשנים של מאורעות היסטוריים דרמטיים אלה, אקטואליזציה שלהם, דיבורים מעוררי דאגה שמא שוב צופן תשעה באב חורבן, זו פעם שלישית.
ביקורת חריגה בליכוד: "נתניהו צריך להעביר את השרביט ליריב לוין"
"הסכמה לאומית רחבה": גוברים הקולות בליכוד נגד חקיקה חד-צדדית
ולא עוד אלא גם זאת: ישראל היא בת 75, בדומה למשך התקיימותן של שתי מלכויות ישראל הקדומות. כאז כן עתה, האומה שסועה עד כדי סכנת מלחמת אחים, שעלולה לשים קץ לחזון הציוני. אלה אינן הזיות בעלמא.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
גם שבת נחמו מאחורינו, אך אין נחמה גדולה בעצם העובדה שהמועד הקריטי מאחורינו. הסכנה טרם חלפה. חרב הפיצול והשיסוי עודנה מרחפת מעל ראשינו. ההפגנות נמשכות, ורגיעה אין. אלה ואלה טוענים ש”אנחנו העם”. אלה מתריסים – “מה קרה? חוקקנו חוק בעל משמעות משטרית פעוטה”, ואלה משיבים – “זוהי הפיכה משטרית, מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה, לא נשלים עמה”. ההתנצחויות לא רק שלא שככו, אלא שהאיום בהחרפת המחאה בעינו עומד.
עברו 30 שבועות של הפגנות בסערה, כמעט ללא נפגעים, לנוכח פני העולם המשתאה. הקו האדום טרם נפרץ. אבל הציבור המוחה אינו מתכוון להירגע, לשבת מכאן ואילך בחיבוק ידיים, וחבל. סכנת מלחמת האזרחים לא הוסרה. “קרב אחד הסתיים בהפסד, טווים תוכניות להמשך”, התבטא אלוף (מיל’) בערוץ 12, שהתגייס כל כולו להטיח מילים בוטות בממשלה ובעומד בראשה. צודק הנשיא הרצוג. עיקר האחריות מוטל על שכמו של השלטון, אך כל ניסיונות ההרגעה מצדו של ראש הממשלה נופלים על אוזניים ערלות.
אין מאמינים לו, אין רוצים לתת לו הזדמנות להוכיח את אמינותו. אף כי הקואליציה חוקקה את צמצום עילת הסבירות, גם היא, גם האופוזיציה, גם ההמון הסוער, נדרשים עתה לחשבון נפש ולא להחרפת הקרע. הממשלה והעומד בראשה קוראים להמשך התהליך בהסכמה רחבה. האופוזיציה וראשי המחאה עומדים במריים. דומה שהם נהנים מהכאוס שהם מחוללים. רוצים בהמשכו, כמעט בכל מחיר. לאילו תהומות רוצים להפיל אותנו הברסלרים והרדמנים?
אומרים לנו שההפגנות אינן של השמאל, כי אם של אזרחים מכל הקשת הפוליטית. אבל בכתבה ה”מסכמת” באותו ערוץ בליל שבת, ראינו אנשים שכמו יצאו לפיקניק חגיגי באוהלי שדה בגן סאקר הירושלמי, שמתגעגעים לעברם בצבא, בתנועות הנוער, בתפקידים כלשהם שמילאו בחייהם. “נושאים את המדינה על כתפיהם”, כפי שהוגדרו בערוץ הנ”ל.
מתוך תחושת התנשאות, משחקים בגורל המדינה כבצעצוע. עם בוקר יצאו כדון־קישוטים להסתער על הבסטיליה, כלומר משכן הכנסת, מקדש הדמוקרטיה, תחת הסיסמה “רוצים דמוקרטיה”. מרי אזרחי שעוד עלול להיתרגם למרד, לשיתוק כללי של המשק, לבריחת מוחות, לסרבנות חסרת תקדים שמחלישה את הצבא ואת מוכנותו לאתגרים הביטחוניים הנשקפים לנו מחמש זירות. אחריות־העל היא בידי הממשלה, אבל את הנזק הגדול ביותר גורמים המתנשאים בעם, אלה שרוצים במאבק עד הסוף – ויהי מה.
בפגרת הכנסת, על ראש הממשלה לערוך בדק בית בקואליציה שלו. לא ייתכן שתנועה עם 32 מנדטים תיכנע לכל גחמה של כל אחת משותפותיה הקטנות, החרדים־דתיים. לא ייתכן שנשמע על חוקים כמו חוק טבריה, חוק הגיוס, חוקים נגד הלהט”בים ועוד חוקים פרסונליים, שאין עליהם הסכמה רחבה. הציבור שרוי בדאגה מתעצמת. ואכן, ישנה יותר נכונות מצד ראש הממשלה וחברים בסיעת הליכוד להתנהלות אחראית וזהירה יותר, בשאיפה להסכמות עם האופוזיציה.
לא רואים זאת אצל המפגינים, שעושים הכל כדי להוכיח שלא תש כוחם. עם הנהגה מיליטנטית בראשם, התלהמותם רק גוברת, הם רואים בצמצום הסבירות “פרוסה אחת בסלאמי”, ומבזים ערכים לאומיים כמו אבל תשעה באב. בעולם שומעים כמובן את הקולות, קוראים את הדיווחים דרך הפריזמה של כלי תקשורת חשובים אצלנו, נסחפים אף הם ומביעים דאגה ל“דיקטטורה בישראל”, או על “מות הדמוקרטיה בישראל”. ממש שמחה לאיד.
בתשעה באב הלך לעולמו ניצול השואה דוד (דוגו) לייטנר, שבאישיותו ובקורות חייו גילם את מהות המעבר ההיסטורי של העם היהודי משואה לתקומה - האושר הגדול של חיים במדינה יהודית, עצמאית, ריבונית במולדתה, עם צבא אדיר שמבטיח את ביטחונה. לכל אלה שחושבים שישראל הפכה לצפון קוריאה, או למצער לפולין או הונגריה, מן הראוי ללמוד את סיפורו של דוגו, סיפור העם היהודי שמאפר השואה הקים מדינה לתפארת - והפעם לא אויבינו הם שמסכנים את התקומה.