בימים המטלטלים והסוערים שאנו חווים כיום, קריאה יוצאת לבניית גשר השלום הפנימי בינינו, על פני תהום נפערת. זהו צו השעה. זירת ההתגוששות היא איום אסטרטגי ממשי. אם לא נהיה תלויים זה בזה, אנו עלולים להיות תלויים זה על יד זה.
לאור משבר החקיקה: יוזמה חדשה קוראת להתאגדות הערים הליברליות בישראל
30 שבועות ברחובות: האירועים הבולטים מאז פרוץ המחאה נגד הרפורמה המשפטית
בימים גורליים אלו אנו נתבעים לבכורתו של גשר השלום הפנימי ולהקמתו, מבית מדרשם של הלל ואהרון הכהן, על גבי הרצף שבין ט’ באב לט”ו באב. עלינו לפסוע בנתיב גשר השלום בדרכו של אהרון הכהן: “הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם”. הלל היה מנהיג תורני ורוחני שידע להתאים עצמו למציאות המשתנה ולהפעיל חידוש, גמישות, פשרה ושיקול דעת. הלל דבק בשלום והבין שהאמת לא אחת מפולגת ומשוסעת, כשכל אחד טוען בדווקנות לאמת שלו שאין בִּלְּתָה.
התלמוד מספר שבמשך שלוש שנים הייתה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, וכל אחד מהצדדים טען שההלכה צריכה להיקבע רק על פיו. עד שיצאה בת קול ואמרה: “אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים". הנה בניין גשר השלום הגובר על בניין גשר האמת.
במשנה נאמר: “אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים”. מדוע ט”ו באב הוא יום של שמחה? בעקבות ההכרעה האמיצה והמאוחרת של המנהיגות התורנית להתיר איסור נישואים שהיה קיים עד אז, שמנע מבנות שבט מנשה ומבני שבט בנימין להינשא עם שבטים אחרים. הנה מנהיגות הבונה גשר של שלום בחברה מפוצלת ושסועה. האתגר הגדול הוא לקבל החלטות בתחומי חיינו השונים, לא במציאות שבה הכל ברור וצבעיה הם שחור או לבן. האתגר הגדול הוא דווקא לקבל הכרעות במציאות אפורה שיש בה דילמות לא פשוטות וממד של ניהול סיכונים. הציפייה ממנהיגים היא שיהיו רגישים ומחוברים לרחשי עמם ולא ינהגו בנוקשות דווקנית.
בנאומו של משה בתנ”ך בספר שמות נאמר: ”וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת”. עם ישראל רואה היום את קולות הקקופוניה הצורמים מכל הצדדים, אבל גם אויבינו מסביב רואים את הקולות. בספרו “מלחמת היהודים” מספר לנו יוסף בן מתתיהו, מפקד בחזית הגליל בתחילת המרד, על המצור שהטיל צבא רומי על ירושלים בתקופת המרד הגדול ועל היהודים בירושלים הנצורה.
וכך הוא כותב: “כל המפקדים הרומאים שראו בריב שבין שורות אויביהם (היהודים) מתנה מן השמיים, היו כולם משתוקקים לעלות על העיר (ירושלים), המריצו באספסינוס שעל פיו יישק כל דבר, לנצל שעת כושר זו. אספסינוס השיב להם שהם טועים טעות גדולה ... יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה”.
העיסוק במי צודק ומי לא, ואצל מי האמת, רק יעמיק את התהום וההידרדרות. אין לנו ארץ אחרת. עלינו להיות עם בוחן מציאות ולהתאימה למרחב חיים שפוי ככל שניתן, של אחדות הניגודים, של היחד בצד הייחוד. נדרש מכולם לתת יד לבניין גשר של שלום בינינו, מרחב הידברות והגעה להסכמה מסוימת, תוך הפעלת פשרות נדרשות מכולם.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת מלב"ב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן־גוריון