המאבק למען הדמוקרטיה הולך ומחריף, ובמערכת הביטחון, על המילואימניקים ואנשי הקבע, כבר נקלעים לדילמה שאין כמותה: כיצד לא לציית לממשלה אנטי־דמוקרטית, בלי לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל.
אישור החוק לצמצום עילת הסבירות (תיקון לחוק יסוד "השפיטה") מחריף את המשבר המשטרי. במילים אחרות: ממשלת ישראל הפכה לדיקטטורית באופן חלקי, ואם תימשך החקיקה המתוכננת, ילך המצב ויחמיר. ייתכן שפסילת חוק צמצום עילת הסבירות על ידי בג"ץ תביא לנפילת הממשלה; והוא הדין בפסילת חוק הנבצרות (תיקון לחוק יסוד "הממשלה", שאינו מאפשר להוציא את ראש הממשלה לנבצרות, אלא רק בגין סיבה בריאותית). ייתכן גם שהממשלה תודיע שאינה מקבלת את הפסיקה, ואז תתעצם ההתנגשות על דמות המשטר עד כדי משבר חוקתי.
לפיכך הקולות הקוראים "להשאיר את הצבא מחוץ לפוליטיקה" הם בלתי דמוקרטיים. זרועות הביטחון במדינה דמוקרטית אינן אמורות לציית באופן עיוור לכל ממשלה נבחרת רק משום שהיא נבחרת, ללא קשר לדרכה ולמעשיה, וצריך שתהיה להן עמדה ביחס למשטר שעליו הן מגינות. דרישה לציות כזה אינה ערך דמוקרטי, אלא פאשיסטי.
החל מהקונגרסים הציוניים הראשונים הייתה הציונות תוכנית להקמת מדינה דמוקרטית שתשתיתה החברתית־כלכלית היא מדינת רווחה. אולם שלא כפולין או הונגריה, ישראל נמצאת תחת איום צבאי מתמיד על קיומה. צבא חזק בעל יכולות גבוהות לא רק מרתיע את האויב ומונע מלחמות כוללות שוב ושוב, הוא אף מונע סכסוכי גבולות יומיומיים, גם אם לא תקופתיים.
שלטון דיקטטורי מתאפיין, בין היתר, בכך שהוא מעוניין בסכסוך מתמיד עם שכניו - עקב הצורך לחזק את עצמו מול יריבים מבית. לכן צודקים אנשי המילואים הטוענים כי לא יוכלו לדעת מתי ראש הממשלה בנימין נתניהו פועל מתוך אינטרס ביטחוני־לאומי ומתי מתוך שיקולים זרים, שתכליתם ליצור מתח ביטחוני לצרכים פנימיים.
החלשת הרשות הפלסטינית - שהייתה מדיניות של נתניהו מאז ומתמיד - מחזקת את מגמות הסכסוך באזור ואת ההתקוטטות הצבאית בין המתנחלים לגורמי הטרור בקרב הפלסטינים. הדבר מחזק את חמאס, מה שעלול בסופו של דבר להוביל להשתלטות של הארגון על הרשות עצמה – ולתדלק את המתח הביטחוני ביהודה ושומרון. כזכור, תחת ממשלתו של נתניהו הועברו בשנים 2021־2018 - לעתים על אפם ועל חמתם של שרי ביטחון שלו - "מזוודות דולרים" עם כסף קטארי ישירות לידי חמאס ברצועת עזה; ובתקופת שלטונו הארוכה מנע ניצחון מוחץ על הארגון בכל ההתנגשויות עמו.
עם ירדן סובלים היחסים מעליות ומורדות, והרבה בשל החלטותיו של נתניהו; וגם בזירה הגרעינית נקל לראות שנתניהו אינו מעוניין באמת בהסרת האיום. בשנת 2001 למדנו כי נתניהו המליץ בדיונים פנימיים לבטל את העמימות הגרעינית של ישראל, מעשה שהיה מטיל את האזור כולו למרוץ חימוש גרעיני - אף את המדינות הערביות המתונות – ועלול היה לפגוע בעליונות הצבאית של ישראל באזור.
אם החלשת צה"ל היא חלק מתוכניתו של נתניהו, ממש כמו החלשת המשק (לדיקטטורה אין ומעולם לא היה עניין במשק משגשג, שאינו אפשרי אלא בתנאים של חופש יצירה בכל התחומים, ולא רק בהייטק), הרי סיכול תוכניותיו הוא דווקא בניין צבא בעל יכולות גבוהות שירתיע את השכנים. ואם חיזבאללה וחמאס אינם נכנסים עתה לעימות ישיר עם ישראל, סימן שיכולת ההרתעה של צה"ל טרם נשחקה. גם האיראנים טרם הפכו למדינת סף גרעינית או גרעינית ממש, בין השאר בזכות יכולותיה הגלויות והנסתרות של ישראל.
אנשי מילואים, בצבא ובזרועות הביטחון האחרות: אל תעניקו לנתניהו במתנה צבא חלש שאינו יכול להבטיח שקט יחסי בגבולות, וזרועות ביטחון שאינן מסוגלות לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית ולמנוע את השתלטות חמאס על הגדה. תחת מלוא עוצמתו של צה"ל קל יהיה יותר לנהל את המאבק נגד הדיקטטורה מאשר תחת צבא חלש, כאשר השכנים עטים עלינו - ומעל הכל מרחף איום גרעיני קיומי.
ד"ר אורי זילברשייד הוא מחברו של הספר "שוויון חברתי? לא בחוקתנו!", על המשפט החוקתי של מדינת ישראל, והוא מלמד פילוסופיה מדינית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.