בחודשים האחרונים אנו עדים להתייחסות של כמעט כל בעלי המקצועות החופשיים לרפורמה או להפיכה המשפטית (המינוח על פי עמדת המתבונן). ההייטקיסטים הביעו עמדה, הרופאים אמרו מה דעתם, עורכי הדין הציגו תפיסה וגם לטייסים היה מה להגיד ורק קול אחד נדם - זה של המורים וארגוניהם. אלו שיודעים לזעוק בקול רם ונישא על תנאי שכרם נתקפו באלם כאשר נושא ערכי נמצא במחלוקת בחברה הישראלית.
הדיון על דמותה ומהותה של הדמוקרטיה הישראלית הוא לדעתי אבן יסוד של מערכת החינוך בארץ. לא במקרה בתי הספר היסודיים והתיכוניים נקראים מערכת החינוך ולא מערכת הקניית ידע, כי בראש ובראשונה עליהם לחנך, להקנות ערכים וללמד דרך התנהגות.
אני משוכנע שלרוב המכריע של המורים והמנהלים בארץ יש עמדה לגבי המתרחש במקומותינו, אך נראה לי שהחשש "מה יגידו" גורם להם לשיתוק שרירי הלשון. על ציבור המחנכות והמחנכים (כן, כך אני רואה אותם ולא רק מורות ומורים) מוטלת החובה להביע דעתם על המתרחש בחברה הישראלית. זו אינה גלישה לפוליטיקה ולמפלגתיות, אלא עניין ערכי ממדרגה ראשונה.
עליהם, כמחנכי הדור הבא, מוטלת החובה לחזור ולהנחיל לציבור התלמידים את תרבות השיג והשיח, את היכולת להקשיב ולכבד עמדות אחרות ולא להחדיר את תרבות מגרשי הכדורגל לתרבות השיח של הדור הצעיר.
אני מניח שציבור המחנכים הערכי ממתין לאיתות קל או לקריצה מהארגונים המקצועיים שלהם שאין ממה לחשוש ועליהם להביע דעתם מהי דמוקרטיה בעיניהם. עליהם להבהיר לתלמידים שדמוקרטיה אינה אירוע חד־פעמי של הטלת פתק לקלפי (אירוע מכונן וחשוב בדמוקרטיה), אלא תהליך שבמרכזו סט של ערכים שמבוסס על זכותו השווה של כל אחד להיות שונה ולחשוב אחרת.
גם על הגבולות של דמוקרטיה חייבים ללמד את ילדי ישראל: על המותר והאסור, על זכות הרוב לשלוט ועל חובתו לשמור על זכויות המיעוט. על חופש הוויכוח ועל איסור ההסתה והאלימות.
כולי תקווה שיפה בן דויד ורן ארז, הנאבקים למען תנאי העבודה של חברות וחברי ארגוניהם, ידעו גם להוביל אותם למאבק על פניה של הדמוקרטיה הישראלית שנמצאת במשבר קשה. שני מנהיגי ארגוני המורים היודעים לכנס ישיבות חירום לדיון על תנאי עבודה ייתנו מענה לאתגר העצום של שעת החירום של החברה הישראלית שהפילוג הנורא בקרבה מסכן את קיומנו כאן.