אנו מרבים לנתח עד היום, 50 שנה אחרי, את הסיבות למלחמה ההיא. אנו מדברים על הקונספציה, על הרגשת הביטחון והעליונות הצבאית, על שרשרת תקלות בקבלת החלטות, על שאננות, על קולם של מעטים מודאגים ומקצוענים שלא נשמע והמחיר הנוראי שכל זה גבה. אנחנו לא מנתחים את הסיבה שבגללה כל זה קרה.

גורמים בארה"ב טוענים: הוצעה לסעודיה ברית הגנה בתמורה לנורמליזציה
ערב מתוח: צה"ל תקף מהאוויר בג'נין, דיווח על הרוג בעימותים בעזה

הכל מתחיל בפגישה חשאית, שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. 12 בכירים היו בה, שלושה מהם בלבד אנשי זרועות הביטחון והשאר המדינאים הבכירים של ישראל 1970. בפגישה הוצג ניתוח של מצב המדינה העברית 23 שנים מאז היווסדה, על ניצחונותיה, על שפעת הקרקע, גלי העלייה שהתעוררו אחרי הניצחון, מצב יחסי החוץ ובעיקר מצב הרוח של האוכלוסייה.

בדברי הסיכום אמר יוזם הפגישה: “הצלחנו להביא מסע של 2,000 שנה לסיומו, זהו רגע השיא של העם היהודי, זהו ראש ההר, זוהי הפסגה, אפשר לנוח תחת גפננו ותאנתנו ולנוח מרדיפות, שמד והקמה. זוהי העת למנוחה, להיות קצת ככל העמים, אפשרי הדבר, כמאמר בחורינו במלחמת השחרור: שאגו בחורים כי נגמר.

המדינה קמה והייתה, איתנה ויציבה בכל המישורים, אפשר לנוח ולהתנהל בנורמליות”. ההסכמה ותחושת התעלות היסטורית היו בנוכחות גבוהה בחדר, למעט שניים מבכירי מערכת הביטחון ומדינאי אחד צעיר שאמר: “המסע אכן הגיע לשלב מתקדם, אך הוא לעולם לא יסתיים, לפנינו אתגרים מבית ומחוץ, יש להשלים בניין האומה, הצבא, לגבש חוקה, לקלוט העולים, להתיישב ולהפריח השממה בנגב ובגליל, יש לוודא שאנו ממשיכים בדרכו של הוגה המדינה ולכתוב את הפרק הבא בתולדות העם היהודי”.

קולות אנשי הביטחון והמדינאי הצעיר נחלשו אל מול שקשוק כוסות הקפה והיין. תחושת ההקלה וההחלטה להפסיק את “טירוף” הקמת המדינה התגברו בקלות על האמירה המודאגת, המחשבה העמוקה והמורחבת.

את האגרוף הצבאי תפגוש רוב החבורה הזחוחה ביום הכיפורים 1973, אך המסקנות תתנקזנה כולן להיבטים הצבאיים. את הסיבה ללמה כל זה קרה, איש לא יעמיק לחקור. הפגישה הזו כנראה לא התקיימה באופן הזה מעולם. אבל ודאי שאנו מתנהלים כבר 50 שנה ויותר, כאילו היא התקיימה והחלטותיה יושמו בקפידה.

אני מאשים את דור ההורים שלנו (בהכללה) בחזרה מהירה לשגרה. אני מאשים את הדור שלי, שהמשכנו את המדינה והטרנד שקיבלנו, שחשבנו שהכל טוב ויש “מישהו” שדואג לנו, שאפשר להצטרף למרוץ לאקזיט, בטח אם עשינו צבא ביחידה קרבית ואנחנו אפילו מתנדבים מדי פעם. כל זה וכולנו לא פותרים את הבעיה הקשה מכל: מדינת ישראל נוסדה ב־1948 והחלה לעמוד על רגליה, אבל עדיין לא קמה.

יום הכיפורים תשפ”ד הוא הזדמנות, עת רובנו התעוררנו, לעבור מדגלים למעשים, ממחאות למשימות, מתרומות והתנדבות לבנייה יסודית של עם ומדינה, בדגש על הפנים והסוגיות האזרחיות. זוהי העת להקמת המרכזים החדשים של ישראל. מהותית - לגבש ייעוד, לפתור את קווי השבר ולחבר הכל לסיפור ישראלי מאחד. טכנית - להקים את מרכזי הצמיחה הבאים של ישראל בנגב ובגליל.

יום הכיפורים הוא דגל שחור שעדיין מתנוסס. המזל הוא שהאפשרות לעצב את החברה והעתיד בישראל עוד בידינו, לו רק נשכיל להמשיך ולפעול וביחד להמשיך להקים את המדינה שהכי טוב לחיות בה בעולם. כאן. ביחד. ממשיכים להקים מדינה.

הכותב הוא מנכ"ל תנועת אור