“על דעת המקום ועל דעת הקהל". כך נפתחת תפילת כל נדרי. אני לא מתיימרת לנתח את דעת הקב”ה באשר לאירועי יום הכיפורים, אך בכל הקשור לדעת הקהל – התמונה ברורה. התפילה של “בראש יהודי" בהפרדה מגדרית לא הייתה רצויה בכיכר דיזנגוף.
עדים למהומות בתפילות: "מישהי ניגשה וביקשה לכבד, ואז נפתחו שערי הגיהנום"
מזה 50 שנים הפך יום הכיפורים לא רק ליום הקדוש בלוח השנה היהודי, אלא גם שם נרדף לשבר נוראי ולמחדל עמוק. ב־1973 פילחו אזעקות את שמי ישראל והכל התהפך ברגע, אבל ישראל התעשתה והפכה את תוצאות המלחמה להישג מדיני שתוצאותיו משרתות אותנו עד היום. ביום הכיפורים הזה בשעת תפילת כל נדרי נשמעה אזעקה נוספת, אחרת, שבה התנגשה בעוצמה המדינה היהודית בדמוקרטית. ישראל הדמוקרטית לא תקבל עוד אוטוריטה אורתודוקסית בלעדית שתגדיר את יהדותה.
ועם זאת, הציבור הישראלי רוצה מסורת ויהדות ואפילו מחבק אותן. הוא פשוט הפך הרבה יותר חשדן וביקורתי באשר לאופן שבו היהדות נוכחת במרחב הציבורי. כשהמרחב הפיזי, התקציבים, מערכת החינוך וכמעט כל משאב שניתן להעלות על הדעת מופנים אך ורק לחיזוק יהדות מסוג מאוד ספציפי, וכשהפעילות במרחב הציבורי נעשית בהתרסה, אדנות ותוך ביזוי פסיקת בית המשפט – הכלה של האירוע נתפסת כדריסה.
קו ישיר מוביל בין ממשלה ששותקת כשמפריעים ומכים בתפילת נשים על פי החוק בכותל או ב"עזרת ישראל" ובין הנחת מחיצות בדיזנגוף בניגוד לחוק. המסר הוא שלאורתודוקסיה יש לא רק מונופול, אלא שהיא גם מעל לחוק ולבית המשפט.
מאות האנשים שהתקבצו בהתרגשות לתפילת נעילה מסורתית, הלכתית ושוויונית בכיכר הבימה הצביעו ברגליהם והוכיחו שהתל־אביבים ממש לא נגד יהדות, הם נגד הפרדה וכפייה. על הארגונים האורתודוקסיים שעמדו מאחורי התמונות העצובות מיום הכיפורים לעשות חשבון נפש. סוף מעשה במחשבה תחילה, ואת הנולד הבעייתי שראינו היה ניתן לחזות מראש ואף די בקלות.
ואחרי הדברים האלה, חשוב לומר: הבעיה לא תיפתר ללא דיאלוג אמיתי. למרבה הצער, החברה הישראלית אימצה את פרקטיקת הוויכוח שהייתה נהוגה לפני 150 שנים בין האורתודוקסיה לזרמים: חרם שמוביל לנתק ובסופו גם בורות ושנאה זה כלפי זה. הדרך הזו לנהל ויכוח לא הוכיחה את עצמה ממרחק של 150 שנה, ואין שום סיבה להעתיק אותה. הגיעה העת לדבר.
הכותבת משמשת כמנכ"לית התנועה המסורתית (קונסרבטיבית)