לכל אזרח בר דעת ברור שהוויכוח הפוליטי כיום הוא בין שתי חלופות פרשנות קיצוניות. מחד יהודית־לאומית ומאידך דמוקרטית־ליברלית. די באמירה של ח"כ משה גפני נגד מובילי המחאה ביום הכיפורים כי "מדובר במלחמת דת" שתעלה לכותרות הראשיות ושתוביל לתגובת נגד של יאיר לפיד על כי "אנו לא זקוקים לשום הדרכה איך להיות יהודים" שתוביל לתגובה קיצונית יותר על ידי שקמה ברסלר, ממובילות המחאה, על כי "הייתה מצטרפת למחאה ביום כיפור" והנה סדר היום הופך יותר ויותר קיצוני.

הנכון הוא שלמעט חמישה מנדטים לפה וחמישה מנדטים לשם ואלו בקצות המפה הפוליטית, רוב הציבור לא מביע את עמדתו. יש הטוענים כי הציבור נחלק לשני מחנות. מפגשי חג הסוכות דווקא מלמדים אחרת. כמה מאיתנו נכחו בוויכוח יומיומי על אירועי השעה הפוליטיים, כאשר הדוברים בחרו לייצג עמדות קיצוניות, הרוחות התלהטו במהרה, והנה, מיד כשיש רגיעה בוויכוח ההסכמות מתחילות לצוץ: "האמת, שאני יכול להסכים לחלק מהדברים שלך", והאחר עונה: "גם אני לא כזה קיצוני כשאני חושב על זה".

אז מה היה פה? קוראים לזה חלופות פתרונות לבעיות חברתיות. לכל חברה, בכל רגע נתון, יש בעיות. לא כל הבעיות הופכות להיות בולטות, רק כאלה המגיעות לסדר היום. כדי להגיע לסדר היום צריך להשחיז את האמירות, לייצר מחלוקות, להחריף פערים. וכך אתה מוצא עצמך עם חלופות לפתרונות שהן קיצוניות.

במערכות דמוקרטיות מתוקנות, מפלגות אמורות לקדם מסרים שונים, אך מה קורה כאשר מפלגות חוטאות למסרים שלהן? התשובה היא שהן לא מחזיקות מעמד. הציבור מתפכח ומבקש שינויים. כך היה עם החיבור בנט־לפיד, שאולי התכוון לייצר חלופת אמצע נכונה אבל הדרך שבה הדבר נעשה הייתה לא נכונה. בנט, שדהר על רכבת הימין בחר לבטא עמדות מרכז, לפיד שדהר על רכבת מרכז־שמאל בחר להתחבק עם הימין האידיאולוגי, ואם זה לא מספיק אז גם רע"ם הערבית הצטרפה ונהיה סלט אידיאולוגי.

הניסיון לחיבור שסעים הוא נכון. הדרך צריכה להיות אחרת. ישראל חברה משוסעת. יהודי מול ערבי, יהודי דתי מול יהודי חילוני, ספרדים מול אשכנזים, ליברלים מול שמרנים. כדי לחבר את השסעים צריך לכוון למרכז המפה הפוליטית, אבל לא עם חלופות פתרונות של קצות המפה הפוליטית אלא עם סיפור חדש לחברה הישראלית. לכך דרוש אומץ מנהיגותי. אין ספק, האשמה מונחת לפתחן של מפלגות המרכז. כאלה יש בעיקר שתיים: הליכוד כמפלגת המון לאומית ליברלית בראשות נתניהו והממלכתית בראשות גנץ. שתי המפלגות מפקירות את הבוחרים שלהן ומבטלות את עצמן בפני מפלגות קיצוניות מתוך תחושה פיקטיבית כי זה מה שהבייס שלהן רוצה. התוצאה היא שאין קשב אמיתי לא לבעיות ולא לפתרונות. 

הכותב הוא עורך דין, מומחה לממשל ומשפט ציבורי, באקדמית תל אביב־יפו, מכהן כיו"ר מועצת החילוט במשרד המשפטים וכחבר המל"ג