ישראל עוברת טראומה וגיהינום, עם רגעי גבורה מדהימים, אבל כל מי שאינו מתלהם בשאלת השטחת עזה מבין שהסוגיה הכואבת והנוראית שעלולה להביא עלינו גיהינום 2, צפויה לנו כבר בימים הקרובים. מדובר בסוגיית פדיון השבויים והחטופים והמחיר שלהם!
לא רק ברעים: המסיבה הנוספת בדרום שמשתתפיה טרם שבו הביתה
"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן..", ו"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אלו הפסוקים שירעידו את החברה הישראלית במחלוקת שתקרע ותפלג את העם בין טובים לרעים, בין שמאלניים לימניים, דתיים וחילוניים, קרביים וג'ובניקים, בנות ובנים, משפחות חיילים שבויים ומשפחות חטופים אזרחיים, הורים לתינוקות ונכדים של זקנים חטופים, ודומה שלא יהיה בית שלא תהיה בו פלגנות הורסת.
וכבר עכשיו מתחיל מסע הלחץ של משפחות החטופים והשבויים כנגד הממשלה. הפגנות ושלטים כבר עומדים בקריה ומערבבים סבל אנושי עם פוליטיקה קטנה ובכך עלולים להבאיש את ריח הכאב האמיתי. את מסע הלחץ הזה מובילים משרדי יחסי ציבור טרמפיסטים שאינם בוחלים בשימוש בכאב הטבעי של המשפחות והולכים לגזור כאן קופון של מוניטין. ותסמכו שטרמפיסטים אלו ידאגו לתדלק את הכאב ולתחזק אותו 24/7 כי זה ישרת אותם.
אבל לא רק משרדי יחסי הציבור יגזרו קופון ומניסיון העבר אפשר להיות בטוחים שהבג"צ כבר מצחצח סעיפים משפטיים כדי לדון בסוגיית החלפת שבויים, ובכך יתווסף עוד דינמיט לסוגיית הרפורמה המשפטית. והלא הכל זוכרים את הבגיצות של פדיון גלעד שליט ואת תוצאות המחלוקת הקשה: כמה מחבלים בדיוק שווה גילעד שליט?
ואם חשבנו שוועדת שמגר, הוועדה שהוקמה כדי לדון בכלליים ובעקרונות של פדיון שבוים וחטופים, פתרה את התסבוכת בנושא, אז מתברר שאין פתרונות ואין עקרונות. המלצות וועדת שמגר סווגו כ"סודי ביותר" ולכן תוכנן חסוי, אבל מהדלפות עולה שאין שם תשועה וישועה לסוגיה הכואבת, ובוודאי שאין כללי פדיון מחייבים. אבל מכבסת מילים יש שם. לדוגמא, הוועדה קבעה שאין להשתמש במילה "מחיר" אלא לומר: "תמורה". כלומר, סחר מכר של חנוונים.
הוועדה קבעה שיש לעשות הבדלה בין סוגי השבויים והחטופים. דהיינו, להבדיל בין חיילים שבויים לבין אזרחים חטופים. הוועדה קבעה את ההיגיון לבידול הנורא הזה, מטעמים של כללי המשפט הבינלאומי ואמנות הלקיחה בשבי, אבל אין לקנא כלל בשחיטה הפומבית הצפויה לגל הירש, כשיבוא לעשות הפרדה בין שבויים חיילים לבין חטופים זקנים. כיכר העיר ומשרדי יחסי הציבור ידאגו מיד לצלוב אותו ואו להוציאו לגלות מייאשת.
האמור לעיל מעלה הרהורים כואבים בשאלה המהותית: מהו המחיר הנכון לפדיון החטופים השבויים? האם גישת ה"בכל מחיר", גישתם של המשפחות האומללות, היא מוסרית? האם הדרישה להקריב חלילה פלוגת חיילים למען שחרור שבוי אחד היא מוסרית?
ועוד שאלה כואבת אבל ממשית לאור ההיסטוריה של ישראל: האם שאלת המוסריות לא עלולה להיות נגזרת מעושרם של המשפחות? מעוצמתם החברתית ומנגישותם לתקשורת? והרי כולנו זוכרים שלאלי כהן לא היו עוצמות תקשורתיות כדי שגזר דין המוות לא יבוצע, ואם היו אז ודאי עצמותיו היו כבר מזמן באים לקבורה בישראל.
יתרה מכך, זוכרים שאף אחד לא שמע על אסירי עסק הביש רק עד לשחרורם המלא? והרי גולדה מאיר חשפה את מרסל ניניו רק כאשר האסירה נחתה בבן גוריון.
ומה יהיה עם האתוס הלאומי? ומה יהיה חזק יותר: פדיון בכל מחיר או השגת היעד בכל מחיר?
מי שיש לו תשובות חדות ומוסריות לדילמות האלו שיקום עכשיו ויציג תשובות.
ולסיום קריאה כואבת למשפחות החטופים והשבויים: ליבו של העם כולו מצוי עמכם, סבלכם הוא סבל כולנו, כאבכם הוא גם הגיהינום שלנו, אבל כשאנו תובעים "בכל מחיר" חשוב שידעו גם הדורות הבאים את גבול היוקר. ובבקשה: רק לא פוליטיקה של טרמפיסטים.