מלחמת חרבות ברזל: כשמהר מאוד התבררו ממדי הפוגרום החברה הישראלית כולה הבינה בעומק נשמתה שמה שהיה לא יהיה. כולם הסכימו שהפעם חייבים לשנות את כללי המשחק. התחושה בקרב כלל אזרחי ישראל הייתה שבפעם הראשונה מאז מלחמת השחרור, המדינה ואזרחיה נתונים בסכנה קיומית ממשית. למעלה מאלף שלוש מאות נרצחים, אלף שלוש מאות! בעשר שעות. יותר ממאתיים, מאתיים! חטופים, אלפי פצועים וחבל ארץ שלם, המכונה 'עוטף עזה', נכבש על ידי אויבינו, ומדינת ישראל שינתה את פניה.
לא יאמן: הפתק המקומם שקיבל ראש המועצה גדי ירקוני באמצע הישיבה
חמישה מיליון תושבי לבנון הם בני ערובה: הרגע הדרמטי של נסראללה
בימים הראשונים הוסכם על כולם שחייבים לשנות גם את השיח. לא עוד לדבר על סבבים, כן לדבר על חיסול והשמדת החמאס וטיפול שורש ברצועת עזה. לשם כך גויסו כארבע מאות אלף חיילי מילואים, גיוס המילואים הגדול ביותר בתולדות המדינה, וכולם דיברו על כניסה של כוחות קרקעיים לתוככי עזה. האחדות בעם הרקיעה שחקים. עם ישראל במיטבו.
ואז, בסוג של זירזוף קל וכמעט בלתי מורגש, חזרה לפתע השאלה האלמותית למרכז השיח הציבורי – מה יהיה עם רצועת עזה ביום שאחרי? אותם שואלים הוסיפו שמדינת ישראל יכולה אומנם לכבוש את הרצועה אבל השאלה האמיתית שאיתה היא תצטרך להתמודד זה – מה יהיה ביום שאחרי המלחמה כשרצועת עזה נכבשה על ידנו.
בטרם אענה על השאלה, חשוב לומר שעצם העלאת שאלה זו מראה שהשיח בנוגע לרצועת עזה לא באמת השתנה. לפני ואחרי כל סבב השאלה הזו צפה, וכך גם הפעם, כאילו שהפוגרום שחווינו דומה לסבבים הקודמים. מתי באמת נפנים שכשהמציאות משתנה, וב-7 באוקטובר 2023 בשעה שש וחצי בבוקר, המציאות הישראלית השתנתה לחלוטין, השאלות שנשאלות כמו-גם התשובות שניתנות גם הן השתנו.
מתי נבין שגורלה של עזה לא אמור להעסיק אותנו בעודנו מבכים את אלך ושלוש מאות הנרצחים? עזה לא מעניינת כשאנו רואים את תוצאות החייתיות של הפוגרום שביצעו מחבלי החמאס. עזה על כלל תושביה לא מעניינת אותנו. רק האינטרס הישראלי חייב לעמוד אל מול עינינו. כמובן שיהיו שיגידו שהשאלה על היום שאחרי הוא אינטרס ישראלי, אני חולק על כך מכל וכל. למה?
אחרי למעלה מיובל שנים שניסינו כמעט כל מהלך אפשרי מול עזה, בסופו של דבר הגענו עד הלום. מה לא עשינו, כבשנו והתנתקנו. הקמנו יישובים והרסנו את כולם. הטלנו משטר צבאי וביטלנו אותו. הכנסנו את כנופיית המחבלים מטוניס ונלחמנו בהם. אפשרנו קיום בחירות 'חופשיות' וקיבלנו את החמאס. סיכלנו מחבלים ואת ראשי הנחש ואפשרנו להם לצאת מהרצועה. עשינו באמת הכל, והגענו עד הלום. לדבר הקשה ביותר שידענו מאז מלחמת השחרור.
ולמרות הכל, השאלה על היום שאחרי רודפת אותנו. הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה – עזה לא באחריותנו. התנתקנו ממנה בשנת 2005. הם הקימו שם מיני מדינה – חמאסטאן – ואנחנו עצמנו עין. קיוונו שבלי בגץ ובצלם הפלשתינים יטפלו בעצמם בכוחות עצמם. ותמיד התבדינו. ולכן, הגיע הזמן לחזור למציאות חיינו. מדינת ישראל לא צריכה ולא יכולה לבדה לפתור את בעיית רצועת עזה.
בדיוק כפי שאיננו יכולים לפתור את בעיית הפליטים הפלשתינים, כך גם כלפי רצועת עזה. בדיוק כפי שאת בעיית הפליטים יצרה המערכת הבינלאומית בעזרת ארגון האונר"א, ובזכות מתן פרס להנהגה הפלשתינית שמנעה בכוח מהפליטים עצמם לעזוב את מחנות הפליטים כדי שיתרכזו בשיקום חייהם.
היום, כל העולם מבין שהפתרון לבעיית הפליטים הפלשתינים נמצא בידיים של כלל המערכת הבינלאומית. אותו הדבר צריך להיות כלפי רצועת עזה. מדינת ישראל, עם כל הכבוד, לא יכולה לפתור את הבעיה ששמה רצועת עזה לבדה ובעצמה. יהיו כאלה שלא יסכימו עם עמדה זו ויהיו שדווקא יבינו ויסכימו, זה כלל לא משנה. בפעול, הדרך היחידה לפתור את בעיית רצועת עזה היא באמצעות הקהילה הבינלאומית.
אין שום היגיון שהמצרים והירדנים יתנערו מטיפול בבעיית הרצועה וזה ייתפס בעולם כמהלך לגיטימי ואילו מדינת ישראל תהיה חייבת לפתור ולטפל במורסה הזאת. עלינו לנצל את הפוגרום כדי לומר לעולם בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים – רצועת עזה לא מעיינת אותנו. היא לא באחריותנו. יצאנו ממנה לפני עשור וחצי.
וכשם שאין לנו נגיעה לסכסוך שקיים בין פקיסטאן והודו בגבול קשמיר, כך אין לנו קשר למתחולל בתוך רצועת עזה. הקשר היחיד שלנו למקום הזה הוא בהחלטתנו לתקוף צבאית כל אימת שנרצה לסכל מחבלים מביצוע זממם, אגב בדיוק כפעי שאנחנו עושים מזה שנים בסוריה מול כוחות חיזבאללה ואיראן. האם התקפות שלנו בסוריה מעידות על מחויבותנו למקום, ממש לא.
כך גם ביחס לרצועת עזה. מה יהי ביום שאחרי ישאלו אותנו, ואנחנו נענה שלא איכפת לנו. אבל באמת לא איכפת. יתירה מכך, אם כולם כל כך דואגים למה יקרה ברצועת עזה ביום שאחרי, שיתכבדו כל אותם דואגים מקצועיים ויתגייסו למציאת פתרון לרצועה ותושביה.
איננו יכולים יותר להיות בני ערובה של רצועת עזה. רק אם נציג עמדה זו בצורה חדה, ברורה, חד משמעית ובעיקר כסופית העולם יבין שמשהו אכן קרה בעקבות הפוגרום של שמחת תורה. וכאן חשוב להדגיש, בניגוד למה שרבים חושבים, מדיניות ההתנערות מרצועת עזה נתונה כולה בידנו.
אי אפשר לכפות עלינו לטפל ברצועה אותה עזבנו ב-2005. כשאני אומר שלא אכפת לי מה יקרה ברצועת עזה הכוונה להתנתקות מוחלטת וטוטאלית – בלי חשמל, מים, דלק. בלי הכנסת פועלים לישראל. בלי הענקת טיפול רפואי לחולים. הם שם ואנחנו כאן ושלום על ישראל.
בעקבות עזיבתנו את עזה העולם יצטרך להיכנס לוואקום כדי למנוע משבר הומניטרי. הגיע הרגע שבו מדינת ישראל צריכה להגיד קבל עם ועולם – נגמר העידן שבו הפלשתינים עשו מה שרצו נגדנו ואנחנו פעלנו לטובתם. הניתוק שלנו מעזה הוא סופי ומוחלט.
שהמערכת הבינלאומית תמצא פתרונות, ולא היא תהיה אחראית למשבר ההומניטרי או כל משבר אחר שמתחולל ברצועה. עלינו להבהיר לקהילה הבינלאומית שאם כל כך חשוב להם לסייע לרצועת עזה, הנה אנחנו נותנים להם על מגש של כסף את הרצועה. נראה אותם.
הכותב שימש כקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר