נתחיל בשורה התחתונה: ישראל לא תוכל לנצח. לפחות לא בעת הזו. אמנם, זו אמירה קשה וודאי לא פופולארית, אבל עדיף להכיר במציאות מאשר להתרסק לתוכה ברעש גדול. שתי התכליות הגדולות שהוגדרו בימים הראשונים של המלחמה, קרי – פירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות לצד ארגון מחדש של המציאות האסטרטגית במזרח התיכון, מעולם לא היו רחוקות יותר.
"היה איתן רופא, דאגו להן בשבי": קרובי החטופות ששוחררו עם פרטים חדשים
בריק חושף את המלצתו לנתניהו - מדוע אני מתעקש לא להיכנס לעזה
ישראל משהה בפועל (ובצדק) את התמרון הקרקעי ברצועה. ללחצם האמריקנים ולסוגיית החטופים ודאי יש השפעה על כך, אבל העניין מורכב הרבה יותר. הסיבה העיקרית לדחיית המהלך הקרקעי נובעת מההבנה שמחלחלת עם כל יום שעובר כי הניסיון למסגר את המלחמה לעימות מקומי ישראלי-חמאסי כשל ומדובר בזנב של מלחמה כלל אזורית עם משמעויות בינלאומיות.
משכך, התחלת התמרון הקרקעי יהיה, מטפורית, כמו חליצת פקק בקבוק של שמפנייה שעבר ניעור משמעותי, ולא ברור אם תהינה מספיק כוסות כדי להכיל את הנוזל שיישפך החוצה ובעוצמה רבה. במילים פשוטות, התחלת התמרון הקרקעי תוביל מיידית להתרחבות המערכה האזורית.
חיזבאללה כבר במערכה הזו מהיום השלישי של הלחימה והיא תחריף את המערכה הן מבחינת הטווח הגיאוגרפי של הלחימה (בואכה חיפה) והן מבחינת העוצמה (שימוש בטילים, כטב"מים, חוליות) ולכך הצטרפו גם גורמים נוספים, בין עם החות'ים בתימן או מיליציות פרו איראניות בסוריה, וייתכן שגם הסורים של אסאד.
ההערכה המקובלת הגורסת כי לאיראן אין אינטרס במלחמה עצימה היא מופרכת. אמנם איראן כנראה לא ממש רצתה שחמאס תצית בעיתוי הנוכחי של ה-7 אוקטובר את המלחמה שאותה כנראה תכננה כבר הרבה זמן, אבל משזו פרצה אין לה עניין שלא לרכב על גב הנמר שהשתחרר מהכלוב ולהחזיר את השד לבקבוק. היא כרגע בעמדה שמאפשרת לה לחרב את הסכמי אברהם ולמעשה למוטט גם את גן העדן הכלכלי שישראל בנתה לעצמה בעשור ומחצה האחרון במזרח התיכון.
די ברור שארה"ב אינה מרתיעה. לא את איראן ולא את שלוחיה. ה-DONT המפורסם של ביידן הרטיט לבבות בישראל אבל פחות מכך בבירות או בטהראן. האמריקנים עצמם מותקפים על ידי מליציות בעיראק ללמדנו שאי-אפשר למחוק שנים רבות של חרפה בתעלולי פתע של שתי נושאות מטוסים או בדיבורים כללים ומרומזים.
משכך, הצמרת הישראלית נמצאת בדילמה: היא תקועה בין היעד שנקבע למלחמה [מיטוט חמאס ויצירת סדר אזורי חדש] לבין ההבנה כי מימוש המהלך עלול להביא על ישראל מלחמה אזורית שהיא לא ממש מוכנה לה ומסוגלת להתמודד איתה לבדה. "דרך האמצע" היא המשך המצור על עזה והכתישה האווירית.
צריך להבין, בהקשר הזה שמדובר במהלך שישראל לא ממש מורגלת בו כפרקטיקה צבאית. הוא ארוך, מתמשך, מתיש וישראל מתועלת אליו בלית ברירה בבחינת צמצום סיכונים של מצב קיים. ספק אם המהלך הזה יביא להנפת גדל לבן מצד חמאס, אבל מצד שני המהלך הזה יביא לחורבנה של רצועת עזה ולהפיכתה לאזור מוכה אסון וזה זה סוג של "נכבה" שנייה, גם אם לא מלאה מנקודת המבט הישראלית.
המשמעות מכל הדברים הללו היא, שבנתונים הללו ישראל אינה יכולה, חרף עניינה בכך, לאמץ "היגיון" חדש של הכרעה חד-משמעית וקטלנית ביחס ליריביה. המודל האוקראיני של מערכה מתמשכת, כרונית, חמוצה ונטולת הכרעה הועתק גם למחוז המזרח תיכוני שלנו.
השינוי הגדול הוא שהמרנו את הסבבים הקטנים נמוכי העצימות בסבבים גדולים שעצימותם גבוהה, אך זה לא ממש משנה את העובדה כי אנחנו מתרחקים מן האפשרות של סיום המלחמה באופן שבו דמיינו לעצמנו את קו הגמר. המסקנה היא שמה שהולך ומתברר כ"סבב גדול" ברצועת עזה ו"סבב קטן" מול חיזבאללה בלבנן יהיו רק בבחינת המחולל או הטריגר.
אלה אירועים משמעותיים שאמורים להתניע תהליך שינוי עמוק בישראל בכל רובד שהוא: שינוי פסיכולוגי חברתי שירגיל את הציבור למצבי מלחמה; שינוי בצה"ל שיצטרך להיבנות מחדש ומהר לעימותי המשנה שיגיעו מהר; שינוי תפיסתי בדרג המדיני לגבי מקומה של ישראל באזור ואופי הסכסכוך; ואולי גם שינוי בדמות המפה הפוליטית.
מדובר בתהליך ארוך טווח שאמור לבנות מחדש את ישראל למציאות החדשה של המזרח התיכון "הישן" והמכוער. זה התהליך ארוך הטווח שיאפשר לישראל לצאת מגבולות עצמה כדי שתוכל לנצח בסיבוב הבא, באופן קטלני, חד משמעי ומהדהד. אבל ייקח זמן. כרגע היא אינה מוכנה לכך ואינה במקום הזה, ואת האמת הזו כדאי לספר לעם היושב בציון, גם אם מדובר באמת קשה לעיכול.