פעם, לפני ה־7 באוקטובר, חשבתי שהצפת המרחב הציבורי בנשק היא בהחלט לא צעד רצוי. רבים המקרים שבהם נשק כזה יוכל להיות מנוצל לפגיעה בחפים מפשע, להוביל לרצח נשים הכלואות במסגרות אלימות, לגרום לפליטות כדור מיותרות, ועוד.
ביידן מאוכזב מנתניהו: "לוקח לו יותר זמן משקיוויתי"
בצבא מעריכים: חמאס במצוקה, הפיקוד מנותק מהשטח
המציאות הקיצונית הנהוגה בארה"ב, שבה כל אדם ללא עבר פלילי יכול להיכנס לחנות ולרכוש כלי נשק, היא בוודאי דוגמה ראויה למציאות העגומה שיכולה להיווצר כשמצב נפשי מעורער ו/או אידיאולוגיה רצחנית של פלוני עלולים להוביל לרציחתם של חפים מפשע.
אלא שבעקבות ה־7 באוקטובר, תפיסת עולמי השתנתה. לא רק שהוצאתי רישיון אישי לכלי ירייה ואני מתאמנת, בשיטתיות, במטווח, אני מברכת על התוכנית שמוביל המשרד לביטחון לאומי על הקמת מערך סדור ורחב של כיתות כוננות חמושות, שחבריהן עוברים הכשרה מקצועית בידי המדינה, וזאת כדי להגן על ערים, קיבוצים, מושבים ויישובים בכל רחבי הארץ. יש למדינת ישראל צבא מעולה, מהטובים בעולם המערבי.
כל מחשבה אחרת שייתכן ועלתה לפני אירועי הזוועה של החודש שעבר, נעלמה כלא הייתה נוכח אומץ הלב, הנחישות, החוכמה ורוח הלחימה שניתן לראות כעת בשדה הקרב.
ועם זאת, גם צה"ל וגם משטרת ישראל אינם יכולים לתת מענה פרטני לכל אזרח בזמן אמת אל מול האתגרים העומדים בפנינו, לפחות לא בדקות הראשונות והקריטיות של תקיפה פוטנציאלית. לכן אחיזה אחראית בנשק פרטי, לצד הכשרה הולמת, היא הכרח לצורכי הגנה עצמית והגנה על ילדינו במציאות הלא פשוטה שאנו, אזרחי ישראל, התעוררנו אליה ביום שאחרי אירועי ה־7 באוקטובר.
להתמקד באכיפה
מדינת ישראל פועלת נכון כשהיא יוצרת מערך סדור של כיתות כוננות - כבר 800 במספר - ברחבי הארץ. אחד הדברים שלמדנו לאחרונה הוא שאין אזור גיאוגרפי במדינה שמצדיק את התואר "אזור ספר" או "פריפריה גיאוגרפית". המדינה קטנה, והחזיתות הפוטנציאליות לפעילות עוינת רבות. לכן חשובה וראויה ההתנהלות הרחבה שאיננה מתמקדת אך ורק בדרום או בצפון, אלא במדינה כולה.
יתרה מכך, חשובה העובדה שלפיה הגורם המתכלל והמרכז את כלל הפעילות מהסוג הזה הוא משטרת ישראל, וכי מתקיימת ותמשיך להתקיים בקרה מדוקדקת על הבעלות על הנשקים, כמו גם העמידה בתנאי סף דוגמת היעדר בעיות נפשיות, עבר פלילי וכיוצא באלה. חשוב גם להמשיך לוודא שכל האוחז בנשק יעבור הכשרה מקצועית, באופן עִתי וסדור כדי לשמר את היכולות ובה בעת לחזור על הנחיות הבטיחות הכרוכות בנושא.
הסוגיה החשובה מכל היא האכיפה. קרי, הבקרה המתמדת על האוחזים בנשק, החל מהתנהלותם ועמידתם בתנאים ועד מניעתם ועצירתם במידה שהם עוברים על אחד מהנהלים. לשם כך דרושה מצבת כוח אדם הרבה יותר משמעותית מהקיים לפי שעה באגף לכלי ירייה במשרד לביטחון הלאומי, וכן, כמובן, במשטרת ישראל.
רבות נכתב על אודות המחסור החמור בכוחות המשטרה במדינה. באירועי שומר החומות במאי 2021, עת התלקחו הרחובות תחילה בערים המעורבות ובהמשך במדינה כולה, ניכר היה המחסור בשוטרים. מעט מדי נעשה בעקבות האירועים ההם כדי לשנות את המצב.
כדי לקצר את לוחות הזמנים לקליטת שוטרים, קוצרה באותה העת הכשרת השוטרים למספר שבועות בודדים, מה שאינו מאפשר הכשרה ראויה כלל, והקריטריונים לקבלת שוטרים חדשים הפכו לפחות ופחות נוקשים. "הפלסטר" הזה איננו ראוי ואינו יכול לתת מענה לדרישות הרבות ממשטרת ישראל, ששוטריה נאלצים לעתים להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים.
דרושה תוכנית לאומית ואסטרטגית לחיזוק מנגנוני השיטור במדינה, לרבות העלאת שכרם של השוטרים, שברור לכל שהם הראשונים שמחרפים את נפשם למען הגנת אזרחי המדינה. הקריטריונים לקבלת שוטרים לשורות הארגון חייבים להישמר ואף להפוך לנוקשים יותר, כדי לשמר את הרמה והאיכות של מי שמגן על האזרחים.
בכלל זה, חשוב להקצות תקציב ייעודי להעשרתם ולהכשרתם בקורסים ובמסלולי למידה נוספים שיהיה בהם כדי להעניק להם השכלה רחבה וכלים יוצאי דופן על מנת לבצע את פועלם באופן הראוי ביותר. שכן מוטל עליהם לא רק להגן, אלא גם לאכוף את החוק באופן ענייני ושאינו מתלהם, במקביל באופן שאינו משתמע לשתי פנים - ולא כפי שנעשה כאן בעשרות השנים האחרונות בשל מחסור בכוח אדם, מחסור בתקציבים או תרבות של סובלנות שהשתרשה כלפי אלימות, הסתה ועוד.
ירי בחתונות למשל
כפי שכבר נעשה מה־7 באוקטובר על ידי המשטרה, יש לוודא שתימשך מדיניות אפס הסובלנות כלפי כל סוג של הסתה - ברשתות החברתיות, בבתי תפילה ועוד. חשוב לא פחות לוודא שאלימות באשר היא תטופל במלוא החומרה, בין שהיא בין כותלי בתי הספר ובין שהיא בכבישים או בכל מקום אחר, שכן אלימות מתחילה בקטן ומתרחבת לממדים אדירים. איסור ירי בחתונות, למשל, שלרוב לא נאכף ברבות השנים מסיבות שונות, צמח וגדל לממדים אסטרונומיים במרחב הציבורי.
גם אסור לנו לטמון את ראשינו בחול נוכח העובדה שטרם נעשה מבצע לאומי משמעותי ויעיל לאיסוף נשק בלתי חוקי בעיקר בחברה הערבית. אין מנוס מאשר לאסוף באופן יזום, שיטתי ובלתי מתפשר את כל כלי הנשק הבלתי חוקיים שמוחזקים על ידי עבריינים.
ביומיום הם מכוונים את נשקם בעיקר נגד אזרחים ערבים – תופעה חמורה בפני עצמה - אך ביום הדין, הם הרי לא יהססו להפנות את הנשק נגד אזרחים יהודים מתוך שיקולים לאומניים או כי יידרשו לכך על ידי גורם זר שיהיה מוכן לשלם על זה בנדיבות, דוגמת איראן.
לפיכך, במציאות המורכבת הנוכחית, עלינו לאפשר ואף לעודד חימוש אזרחים, אך במקביל - להשקיע מחשבה, תכנון וביצוע מדוקדקים באשר לתוכנית לאומית לאיסוף נשק בלתי חוקי והפיכת האכיפה המוגברת והקפדנית שהחלה ביום שאחרי ה־7 באוקטובר למדיניות קבע.
הכותבת היא ח"כית ודיפלומטית לשעבר, מומחית לענייני מדיניות חוץ והזירה הערבית
[email protected]