בלי להתייחס לצרכים שנשים מציפות ולשלב תיעדוף אמיתי של צורכי העורף, מתווה השיקום של המדינה יהיה אקראי לכל היותר. ב־7 באוקטובר הבית של יסמין נהרס. משפחתה בחיים, אבל בן הזוג במילואים, היא מפונה למלון בים המלח, הילדים בלי מסגרת, היא בלי עבודה והיא עדיין משלמת משכנתה. מאיפה היא מתחילה?

"להחליף את נתניהו מיד": לפיד קורא להדחת רה"מ, וזו הממשלה החלופית שהציג
חמאס מנסה להפריד בין אימהות לילדים: פערי המו"מ בשחרור החטופים | דיווח

חודש וקצת אחרי האסון אנחנו עדיין במצב לחימה. בתוך גבולות מדינת ישראל המיקוד עובר בהדרגה לניסיון למציאת מענים לצרכים המיידיים, לטווח הקצר והבינוני. בשלב הראשון, צו השעה הוא מציאת מענים לצורכי תושבי הנגב המערבי, הגבול הצפוני ובייחוד המפונים. הרובד הבא בחשיבה המקובלת הוא בהתאם לשירותים הנדרשים - דיור, בריאות, רווחה, חינוך, ביטחון, כלכלה, חקלאות וכו’. בדפוס החשיבה הזה אנחנו מדלגים על שלב חשוב - הפריזמה המגדרית. בעצם אין תיעדוף על פי סדרי עדיפויות, אלא על פי יעילות המשרדים הרלוונטיים.

אנחנו פועלות ופועלים לקידום שוויון מגדרי כ־150 שנים, למרות זאת, בחברה הישראלית של 2023 אנחנו עדיין מקבלים כמובן מאליו שתפקיד הגבר הוא לפרנס ותפקיד האישה הוא לנהל את משק הבית, את העורף. מדיניות הממשלה הנוכחית הייתה ועודנה לחזק את התפיסה הזו ולהנציח אותה כמיטב יכולתה. המסקנה המתבקשת מחלוקת התפקידים הזו היא שבבואנו לשקם את העורף, בכדי שהמשק יחזור לתפקד, יש לשלב נשים בתהליכי קבלת ההחלטות על זירת העורף שעליה הן אמונות.

במצב העניינים הנוכחי, נראה שהנחת המוצא של המכהנים בממשלה היא שמקורביהם הגברים מבינים את הצרכים של כולן וכולם ויכולים לבנות את מתווה השיקום לבדם בלי נשים. לנו ברור שבלי להבין ולהתייחס לצרכים שנשים מציפות, בלי לשלב תעדוף אמיתי של צורכי העורף, יהיה זה לכל היותר שיקום אקראי, שיהיה תלוי ביכולות החברה האזרחית והפילנתרופיה ופחות מדי במדיניות ממשלתית מגובשת והגיונית.

יעילות דורשת דיוק. היכולת לתת לכל אחד ואחת בדיוק את מה שנחוץ. צריך לדאוג למפונים למגורים, אבל גם לבניית קהילה. צריך לדאוג לחינוך, אבל האם הפיתרון הנכון הוא זום עם המורים מכיתות המקור, או למשל גיוס מדריכות ומדריכים לפעילות פיזית במחוזות האירוח? האם מה שקובע את אופי הפתרון הוא מקום האירוח? גיל הילדים? אופי הקהילה? את מי הייתם שואלים מה נכון יותר? את האמהות, האבות, שניהם?

מה לגבי הבריאות? ביטחון אישי? אצל מי הידע לגבי עיצוב הפתרונות? למשל, מישהו חשב כמה גינקולוגים צריך להנגיש לנשים בהריון שפונו לאזור ים המלח? מישהו נתן את הדעת איך היעדר טיפול בילדים עם הפרעת קשב בחדר מלון של 30 מטרים רבועים משפיע על התא המשפחתי ותפקוד ההורים?

לכל אחת מבעיות אלה יש השלכות ארוכות טווח. מי מתעדף? מי מחליט על התקציב? אקראיות מקבלי ההחלטות במשרד מסוים, או גוף סטטוטורי המורכב מנשות ואנשי מקצוע מגוונים? במבחן התוצאה, הממשלה היא כמו Hotel California - אפשר להיכנס לקבלת השירות הנדרש אבל אי אפשר אף פעם לצאת, לפחות לא עם השירות הרצוי.

אפשר הפעם לפעול אחרת. ברור שהצרכים מרובים מאוד. משך הלחימה יקבע את היקף ההוצאה שתידרש לטיפול מיטבי בדרך לשיקום החברה והכלכלה. המשמעות היא שההיערכות למתן המענים חייבת להיות כמה שיותר יעילה. אפשר להשאיר למשרדים לריב עם האוצר ולפזר כספים למקורבים, ואפשר להקים צוותי עבודה משותפים למדינה ולחברה האזרחית שהם מגוונים מגדרית, מקצועית, אזורית ואתנית ולאפשר להם לייצר מערכת יעילה המתאימה את המענים לצרכים - בלי בזבוז ובלי מחסור. 

הכותבת היא יו"ר שדולת הנשים בישראל