בגילי הדי מופלג יצא לי להשתתף כתותחן טנק בתקריות נגד המצרים במלחמת ההתשה, להילחם מתוך טנק (שנפגע) במלחמת יום הכיפורים ולהיקרא בצו 8 למילואים שוב כטנקיסט במלחמת לבנון הראשונה. גם במלחמת לבנון השנייה מצאתי את עצמי מעורב, אומנם בדרך אחרת, כיועצו הקרוב של המשנה לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, וכך נחשפתי לדילמות, למצוקות ולקרבות שהתנהלו.

אהוד יערי מגלה: זה התרגיל שנסראללה עושה לנו מתחת לאף
ישראל בפנים? דיווח: הפור נפל - מתקפת המנע על החות'ים

הפעם, במלחמת שמחת תורה, מצאתי עצמי, לראשונה, על הטריבונה. פתאום איני בתוך הטנק ואיני רואה אויב דרך הכוונות ואפילו איני בחדרים אפופי עשן מתהלך בין מקבלי ההחלטות ומעורב בעצה ובניהול המרכיב המדיני במלחמה.

הסיטואציה הזו של ישיבה ביציע קשה למי שהיה שחקן במגרש, גם אם לא השחקן המרכזי. הערות יש לי לא מעט, תובנות אין־ספור. הבעיה היא שפרט לסיפורן למקלדת אין לי מאזין אחר, על אף שאני בטוח שהייתי יכול לתרום רבות להתנהלות, הן בשדה הקרב והן בזירה המדינית.

ישנם רגעים שבהם אני מדמיין עצמי יושב בכיסא תותחן בטנק, עיניי צמודות לפריטלסקופ (מכשיר הכינון בטנק), ידיי לופתות את בקרי התותחן ואצבעותיי על ההדק ואז אני מתעורר ומקסימום לופת את כוס הקפה או אוחז בקופסת תרופות.

גם עניין השכול השתנה. אם בעבר היו אלו משה מילדינר, מוטי קורב, זאביק אורפז – חבריי לשירות הסדיר ולחטיבת המילואים שלא שבו משדה הקרב, כמו גם מפקד הטנק שלי, אילן קיטאי, שנהרג מפגיעת הפגז בטנק שלנו, הרי שעתה אני נחשף לדור הנכדים: לחברים של נכדיי, לנכדים של חבריי שחלקם נפלו בקרב, ואחרים, כמו אופיר אנגל, נחטפים. הכאב אותו כאב על עלם חמודות שיצא לרקוד ונקטף בדמי ימיו, על צעירה שנרצחה בידי מחבלים צמאי דם לפני שהספיקה משהו בחייה, על חייל שנהרג בהגנה על המולדת. הפעם הכאב אולי גדול יותר כי אני מודע למה שעובר על ההורים והוריהם שאיבדו בן או בת, נכד או נכדה.

פעילות כוחות צוות הקרב של חטיבת הנח"ל (צילום :דובר צה"ל)

אני יודע מה יהיה איתם, עם ההורים, בעוד שבועות מספר כאשר תרועות הקרב יידומו והם יישארו לבד עם האובדן, עם הכמיהה לחבק ולו רק עוד פעם אחת את מי שאיננו. לשכב במיטה כל הלילה עם תפילה שיעבור מהר ואולי־אולי בבוקר יקרה הנס, לצאת לרחוב ולהיתקל בשכנים שמורידים או מפנים מבטם כי אינם יודעים מה להגיד, כי אין מה להגיד. הכאב שלי הפעם כפול ומכופל על מי שהלך ועל מי שנשאר.
מסתבר שלא פעם לשבת ביציע מורכב יותר מאשר להיות במגרש.