הפרשנויות לפסק הדין ההיסטורי של בית המשפט העליון מחמיצות את העיקר. הצגתו בתור מאבק כוחות בין הכנסת לבית המשפט היא טעות, המאמצת את הנרטיב של יוזמי הרפורמה המשפטית.
חסר תקדים: בג"ץ פסל את ביטול עילת הסבירות
"נתפר למידותיו": בג"ץ דחה את תחולת חוק הנבצרות
הצגה זו מתעלמת מההיבט החשוב ביותר של הרפורמה ושל החוק שנפסל, שהוא העומד במרכז העתירות ופסק הדין בעניינן: ההבחנה הקריטית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, דהיינו בין הממשלה לכנסת, והניסיון להשליט את כוח השררה של הראשונה באופן סופי ונחרץ.
הממשלה שונה מהותית מהרשות המחוקקת ומהרשות השופטת. בידיה מצויים הכוחות השלטוניים. הממשלה, והמנגנונים העצומים העומדים לרשותה, הם אלה המחזיקים בכוחות ומפעילים אותם הלכה למעשה, באין־ספור דרכים מדי יום.
משום כך, הממשלה היא זו שממנה נשקפת הסכנה. החשש הנשקף מכוחה הוא העומד ביסוד עקרונות שלטון החוק והפרדת הרשויות. הם באו לעולם כדי להגביל את הממשלה ולרסן את כוחה. לכן, חשובה כל כך הפרדתה מהרשויות האחרות.
אף לפני הרפורמה המשפטית עמדה הפרדת הרשויות בישראל במצב עגום. מעמדה הנפרד של הכנסת כרשות מחוקקת, שהיה מלכתחילה חלש, הלך ונשחק במרוצת השנים באופן מכוון על ידי ממשלות ישראל. ככלל, היום הממשלה היא השולטת בכנסת. הדמוקרטיה בישראל כה חלשה מבחינה מוסדית, עד שפלא הוא שהיא עודנה שורדת.
כפי שהודגש בפסק הדין, קיימים מנגנונים רבים במדינות העולם המערבי להגבלת כוחה של הממשלה, אך בישראל אין ולו אחד מהם. הממשלה בישראל היא מהחזקות בעולם המערבי, אם לא החזקה ביותר. נראה שרק בזכות אינסטינקטים דמוקרטיים חזקים של הציבור, טרם הושלמה השתלטות הממשלה על כל מי שתפקידו לאכוף עליה את מגבלות החוק.
אין זה מקרה שהגורמים העומדים מאחורי הרפורמה המשפטית מסתירים את הפגם היסודי בחקיקה שנפסלה. אין זה מקרה שהם מנסים להסיט את הדיון למחוזות אחרים, כגון סמכויות בית המשפט העליון. אין זה מקרה שהם מטשטשים במודע את ההבדל בין הכנסת לממשלה, ומשתמשים בשתי המילים כאילו היו היינו הך. גם אין זה מקרה שהם מקפידים לכנות שרים "נבחרי ציבור" במקום "משרתי ציבור", אף שהם "נבחרי ציבור" רק בתפקידם הנפרד כחברי כנסת.
הכותב הוא שותף במחלקת הליטיגציה של משרד עורכי הדין "מיתר"