שעתיים בדיוק לאחר תחילת הדיון אתמול בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, יצאו השופטים להפסקת קפה. אבל נשיאת בין הדין לא אמרה שבית הדין "יצא" להפסקת קפה. היא אמרה שבית הדין "will observe a 10 minute coffee break". קשה לתרגם באופן מדויק את המילה observe לעברית בהקשר זה, אבל התרגום הקרוב ביותר הוא "יבצע" את הפסקת הקפה, כמו שמבצעים ריטואל או הכרח או מצווה.
מצוות הפסקת הקפה והנינוחות של הדיון בבית הדין רחוקות שנות אור לא רק מן המלחמה המדממת בעזה, אלא אפילו מן האופן שבו נערכים דיונים בבתי המשפט בישראל. הדיון נערך בשקט מופתי, השופטים לא שאלו את עורכי הדין אף שאלה אחת (מלבד בקשה שהפנתה הנשיאה לד"ר גלית רג'ואן להאט את קצב דיבורה). בשפה יבשה, ועם יחסית מעט תמונות וסרטונים, ניסה כל צד לתאר את הזוועות שמעולל לו הצד השני.
הנינוחות היבשה של מוסדות המשפט הבינלאומי הייתה מאז ומעולם מקור לביקורת. חיילים ואזרחים נהרגים במלחמות, ארגונים טרוריסטיים ומדינות מפרים ברגל גסה נורמות משפטיות ומוסריות, אבל במערב אירופה (בשוויץ ובהולנד למשל) נערכים דיונים שלווים על פרוצדורות ותקדימים וסעיפים. ולא זו בלבד שהכל נינוח, כך על פי הטענה, הכל גם פוליטי: תחת הסוואה של טיעונים ונימוקים מתנהל מאבק כוחני בין מדינות וארגונים ועמים, והתוצר הסופי – פסק הדין – אינו מסמך משפטי אלא הצהרה פוליטית.
נציגי ישראל עמדו אתמול בכבוד הן באתגר הנינוחות והן באתגר הפוליטיזציה. החלוקה הייתה ברורה. עורכי הדין הבריטים שאת שירותיהם שכרה ישראל, פרופ' שאו וד"ר סטייקר, דיברו בשפה היבשה והנינוחה של סעיפים ותקדימים. פרופ' שאו אפילו השתעשע, כאילו היה מדובר בדיון אקדמי על עקרונות הלוגיקה, ואמר שרצח עם ללא כוונה הוא כמו המלט בלי הנסיך. לאוזניים לא משפטיות נראה היה שמדובר בדיון משעמם ובקהל באולם בהאג זיהיתי כמה ניקורים. אבל חלק מן השופטים נראו נרגשים מהטיעונים הפרוצדורליים וכתבו במרץ בפנקסיהם כששמעו אותם, ואני משער שהם אכן יתייחסו לפרוצדורה בפסק הדין.
לעומת הבריטים הנינוחים והיבשים, הנציגים הישראלים הצליחו לרגש (במגבלות הז'אנר). נראה היה שהם מבקשים לדבר לא רק אל השופטים אלא גם אל דעת הקהל בעולם, שמושפעת מרגשות ופוליטיקה יותר מאשר מעובדות ומהגיון משפטי. הם טענו את הטענות המשפטיות והמוסריות הצודקות והברורות מאליהן: לישראל אין כוונה לפגוע בתושבי עזה וודאי שלא להשמידם, והיקף הפגיעות נובע מן החובה של ישראל להגן על אזרחיה מפני ארגון טרור שמבקש לרצוח יהודים בשל היותם יהודים.
כמחפש מושבע של מעגלים לסגירה, אני התרגשתי מהשילוב של ישראל ובריטניה. בישראל מכהנת ממשלת ליכוד, מפלגה שמייסדה, מנחם בגין, נתפס על ידי הבריטים כטרוריסט. שנים אחרי, שני הצדדים משלבים ידיים בהגנה על ישראל. עם זאת, לישראל נותרה עדיין עבודה הסברתית רבה, והמשפט חידד את המורכבות שלה. ישראל טענה, בצדק, שהיא אינה מבצעת רצח עם. ומה באשר להפרות אחרות של המשפט הבינלאומי? ישראל הציגה כאן שתי טענות (נכונות) שאין ביניהן סתירה אנליטית ושתיהן נדרשות מבחינה משפטית, אבל ששילובן עשוי לבלבל את האזרח הפשוט, אפילו הוא שוחר טוב, בעולם המערבי ובעולם בכלל.
טענה אחת היא כי רצח עם הוא עניין מיוחד, כמעט מקודש, ולא ראוי להוזילו. אם כל פגיעה תוצאתית בחפים מפשע מהווה רצח עם, מרבית המלחמות המתנהלות בעולם אינן חוקיות, וזאת בניגוד לעמדת המשפט הבינלאומי המתיר את קיומן של מלחמות אבל מטיל מגבלות על ניהולן. זו עמדה משפטית מבריקה והיא מנוסחת בשפתו של בית הדין. אמנת רצח העם, שעליה חתומה ישראל, אינה מסמיכה את בית הדין להיות המנהיג המוסרי של העולם, ואפילו לא לשבת כבורר כללי במשפט הבינלאומי. כל שהיא מסמיכה אותו הוא לדון בשאלה אם התרחש רצח עם. לפי הטענה הזו, לבית הדין אין סמכות לדון בהפרות אחרות של המשפט הבינלאומי.
אבל הטענה הזו נשמעת רע לדעת הקהל העולמית, כי זו אינה מתעניינת בהבחנה בין רצח עם לבין הפרות אחרות של המשפט הבינלאומי, ואינה מתעניינת בכלל המשפטי לפיו המלחמה עצמה היא פעולה מותרת. בעיני דעת הקהל, הצהרות פוליטיות וריקודים של חיילים של הצד שנתפס כמנצח במלחמה מהווים התנהגות בלתי מוסרית, והסעיף המדויק במסמכים המשפטיים הבינלאומיים פחות מעסיק אותה. כאן משתלבת הטענה השניה של ישראל, שלא הכחישה שנעשה שימוש בלתי ראוי בשפה על ידי פוליטיקאים וחיילים, אולם הסבירה שהדבר יטופל פנימית, ושאין לו כל קשר לרצח עם. וכמובן, יש להבין את הדברים על רקע הטבח המזעזע של ה-7 באוקטובר.
גם זו טענה נכונה מבחינה משפטית, אולם יהיה צורך בעבודה קשה כדי לתרגמה – תרתי משמע – לשפות זרות. הפוליטיקאים, החיילים והציבור בישראלים צריכים לזכור זאת, ולהפנים את החובה לנהוג לפי המשפט הבינלאומי, כפי שהוא מפורש על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות הצבאית. ומדובר לא רק על התנהגות התואמת את המשפט הבינלאומי, אלא גם בהתבטאויות כאלה. בפרקי אבות, הזהיר התנא אבטליון: "חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו.. ". "מים רעים" הם כמובן מטאפורה, אבל על חוף הים בעזה חילקו חיילי צה"ל לאזרחים דווקא מים צלולים. אנחנו זקוקים למימיו הצלולים של המוסר ואיננו זקוקים לימיהם או מימיהם של אחרים.