למקרא החלטת הרמטכ”ל הרצי הלוי להקים ועדת בדיקה למחדלי צה”ל ב־7 באוקטובר בראשות צוות החצוב כולו משורות הצבא עצמו, התעוררה בי תמיהה גדולה. מה? עכשיו? כשאנו בתנופת לחימה אשר אסור להחלישה? להיכנס לשאלות למה זה קרה ומי אשם במה? לפורר את רוח הלחימה? אולם לאחר מחשבה נוספת, שיניתי דעתי והגעתי למסקנה שהמהלך של הרמטכ”ל הוא מהלך נכון וטוב, בתנאי שכל חברי ועדת הבדיקה בראשות שאול מופז, שהיה גם רמטכ”ל וגם שר הביטחון, יצטמצמו לעסוק רק בכשלים הישירים והתפקודיים של צה”ל ביום ה־7 באוקטובר, ולא מעבר לכך. אחרת זו תהיה פלישה לעבודתה של ועדת חקירה ממלכתית, אם תקום.
ההליך בבית הדין בהאג מחדד את אתגר הכנסת הבאה | עו"ד אבי כאלו
תראו, ציפור: תורת הספין לעבר נרטיב נוח להתמודדות | יואש בן-אליעזר
כדי להעריך נכונה את רמת התפקוד וההיערכות של צה”ל שאפשרה את פריצת גלי חמאס לישראל, חייבים גם להיכנס עמוק מאוד אל תפיסות העבודה ודרכי החשיבה שהשתלטו על צה”ל בכל רמות הפיקוד ובעיקר ברמת הפיקוד העליון, כולל אלה שהתמנו לוועדת הבדיקה ובוודאי שכולל גם את הרמטכ”ל הרצי הלוי עצמו.
ועדת בדיקה זו חייבת לסיים עבודתה תוך חודשיים ימים, גג. אחרת אין לה ערך. היא צריכה להצטמצם לבדיקת הרכיבים הישירים שגרמו לכך שצה”ל היה כמעט באפס מוכנות למתקפת חמאס. ועדה כזו צריכה לבדוק את מידת חשיבותה של הגדר בהגנה על תושבי עוטף הרצועה; עד כמה מערך התצפיתניות היה אמין וחסין בפני מתקפה; עד כמה הייתה המפקדה הקדמית של אוגדת העוטף במוכנות אופרטיבית נכונה; האם הוצבו יחידות ברמת ניידות גבוהה שיש ביכולתן להגיע אל מרחב העוטף תוך חמש דקות? מדוע הועברו חטיבות מהעוטף אל יהודה ושומרון? מי נתן את ההנחיה? האם צה”ל עצמו, או מחוץ למסגרתו של צה”ל, ואם מחוץ למסגרת, מדוע צה”ל ציית להוראה כזו כאשר הוא מופקד ישירות על שמירת חייהם של תושבי העוטף?
והחמור ביותר - מי קיבל את ההחלטה הכי אווילית ומופקרת שאפשר להעלות על הדעת: לפרוק את כיתות הכוננות מנשקן. החלטה מזעזעת, חמורה יותר מכל המחדלים, על שום שכאן לא מדובר רק באי־עשייה אלא בנקיטת פעולה הרסנית שעלתה לנו בחיי מאות מתושבי עוטף הרצועה ואף מאות חיילים.
ולאחר שוועדת הבדיקה מסיימת את בדיקת המסגרת התפקודית הישירה ומידת עליבות ההיערכות שהייתה קיימת, לעצור. מכאן התפקיד כבר אינו במסגרת צה”ל ואין הוא כבר עבודת תחקיר כמקובל באשר לכשלים המבוצעים על ידי הצבא במסגרת עבודתו השוטפת.
לדעתי, וכבר הדגשתי זאת בטור זה בעבר, הקמת ועדת חקירה ממלכתית של מחדלי ה־7 באוקטובר יכולה לשמש מפלט לאשמים ולעשות לבדיחה את מה שצריך לכנות נטילת אחריות אישית בתחום הציבורי. הרי תהיה זו איוולת מוחלטת אם, כדי להסיק מסקנות באשר לזוועות ה־7 באוקטובר, מסקנות המחייבות גם ניתוח ושיקול משפטי, נצטרך לחכות שנים לתוצאות עבודתן של ועדות חקירה ממלכתיות נשואות פנים. ראו פרי עבודתן שטרם הבשיל של ועדת החקירה של אסון מירון וועדת החקירה של מכירת הצוללות למצרים. מחדל ה־7 באוקטובר הוא הרבה יותר מורכב.
מדינה, לאחר שנוחת עליה אסון באשמת המערכות האחראיות על ניהולה, אינה צריכה להמתין לוועדות חקירה. שכבת כל האשמים ברורה לחלוטין. ואם נכנסים גם אל דפוסי החשיבה ונורמות העבודה שהתקבעו בצה”ל, והלא הם התשתית להערכת המצב הכוזבת, ברור שכמה מאות נושאי משרה ברמות הפיקוד בצבא ובמערכת הפוליטית נושאים באחריות. שכן הכישלון האיום הוא תולדה ישירה של דפוסי חשיבה קלוקלים והיעדר יכולת נכונה להערכת מצב כפי שהתקבעו בצה”ל במשך עשרות שנים, כולל אותה תפיסת עבודה שאין צורך לפתח יכולת הגנה עצמית ברמת הפרט.
אין זה אומר שאין מקום להקים ועדות חקירה ממלכתיות, אבל הן תבצענה מחקר ממשלי וחברתי מעמיק והסקת מסקנות של הטלת אחריות אישית ברמה ההיסטורית. הכשל הגדול באחריות הפיקוד של צבא ההגנה לישראל ביום ה־7 באוקטובר חוזר רחוק מאוד אל הרבה רמטכ”לים לשעבר ושרי ביטחון לשעבר שגיבשו את תפיסת העבודה שהובילה, כמעט באופן בלתי נמנע, אל אסון ה־7 באוקטובר.
אם בכל אופן יוקמו ועדות חקירה ממלכתיות, נכון יהיה לפצל את עבודתן לשלושה תחומים מוגדרים ונפרדים: אחריות הצבא; אחריות הממשלה והדרג הפוליטי; ואחריות אלה אשר נטלו את נשק ההגנה מכיתות הכוננות.
ואת כלל המסקנות לא צריך להפיק בנקודת זמן זהה. אבל אל נטעה להאמין כי הדרך לתיקון המצב עוברת דרך ועדות החקירה הממלכתיות.