בשיעורי ההיסטוריה בתיכון, המלחמות הגדולות הפכו לצירי זמן על הלוח, לתרשימי זרימה מלאי חצים שחיברו בין תאריכים שעלינו היה לשנן. לעתים התעכבה המורה על אירוע בודד דוגמת רצח פרנץ פרדיננד שהוביל, בין גורמים נוספים, למלחמת העולם הראשונה, או שיעור שהוקדש במיוחד לוועידת ואנזה, האקציה הגדולה מגטו ורשה או סיום המנדט הבריטי. אבל שיעור על השגרה לא היה. לא היה שיעור על המועקה, התשישות, השחיקה, המחנק. גם לא על הרוח האנושית שעומדת אל מול כל אתגר, קטן כגדול, על המחוות האינסופיות, על החמלה והאחדות.
אבל גם כל אלה הם היסטוריה, ואיך אפשר לסכם 100 ימים, שנחווים כיום אחד, מבלי לצלול לאסופת הרגעים שלהם. סיפור המלחמה הזאת אינו רק המחדל וההישגים שנרשמו מאז. הוא פנים, שמות, יותר מדי שמות, ושברירי שנייה ששינו הכל. 100 הימים שחלפו הם שגרת רגעים של כאב ואהבה, שלא ייכללו באף חוברת, באף תיכון, אבל הם שמספרים את המלחמה הזאת.אלה היו 100 ימים שבהם גילינו שאפשר לכאוב כאב אמיתי, מר וצורם, על אנשים שמעולם לא הכרנו. של ריטואל מוות נורא, שפקד אותנו כמעט מדי יום בשש בבוקר, עם היוודע שמות הנופלים והמילים שהכו בכל בית: "הותר לפרסום".
אלה היו 100 ימים שבהם הדבר היחיד שנותר קבוע, ללא שינוי, הוא הגעגוע. והוא עמוק וקשה. הגעגוע לחטופים, ללוחמים בעזה ובגבולות ישראל, ולאלה שכבר לעולם לא ישובו. אלה היו 100 ימים של אמהות שקפצו למשמע כל דפיקה על הדלת ומכל מספר לא מזוהה. 100 ימים שבהם כל ד"ש מצולמת הפכה לאוויר לנשימה למשפחה דואגת. 100 ימים של פצועים במחלקת שיקום, שלמרות הכאב, זה שנראה וזה שעוד חבוי, רק מחכים לשוב לשדה הקרב. 100 ימים של הודעות כדוגמת: "את בסדר?", "נפצעת?", "בבקשה, תגיד לי שאתה חי".
100 ימים של עורף חזק, הכי חזק, שלמרות כל הקשיים שהערימו עליו מחוץ ומפנים, הוא ממשיך להחזיק מדינה שלמה. אלה היו 100 ימים של אומה חפצת חיים, של בתי עסק פועלים, מסגרות חינוך בטרקליני בתי מלון, חתונות וחיפוש אהבה בין עזה לתל אביב.
אפשר לקחת מאיתנו את תחושת הביטחון, אבל לא את התקווה. אנחנו עם שקם מן האפר שוב ושוב ונאחז בה בציפורניו. גם 100 הימים הקשים ביותר לא יגרמו לו לשחרר את אחיזתו.
ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום הקים בימי מלחמה את הארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה. הוא עסק בתיעוד חיי היהודים בגטו וסירב לכך שההיסטוריה תיכתב על ידי גרמנים בלבד. בצעד מחתרתי ומסוכן הוא שימר מכתבים, תעודות, יומנים אישיים, עיתונים וציורים. אולי רינגלבלום הבין כי לא די לנו בשלוש שורות בהיסטוריה וגם לא בתרשים זרימה צבעוני על לוח מחיק, אלא שתיעוד האירועים הוא דווקא ביומיום, באינספור הרגעים שמרכיבים אותו, והם חייבים להיות חלק מההיסטוריה שלנו.