לפני 80 שנה, באמצע מלחמת העולם השנייה, כיסו קומוניסטים את קירות הבתים בכתובות “חזית שנייה עכשיו” כדי לסייע לרוסיה, אך צ’רצ’יל ורוזוולט, שראו את תמונת המלחמה כולה, הבינו שמערכה צבאית בלתי מוכנה כהלכה נידונה לכישלון ועלולה לסכן את הניצחון הסופי על גרמניה הנאצית - והפלישה לאירופה נדחתה בשנה.
לממשלה אין ארגז כלים אפקטיבי ועשרות אלפי ישראלים ישלמו ביוקר | דעה
הקרב על ההסברה: החזית שישראל ויתרה עליה
כמעט ללא יוצא מהכלל, כשמצרפים את המילה “עכשיו” לקריאה מסוימת, זה בעוכרי המטרה או הרעיון שרוצים להשיג - והדוגמה הבולטת ביותר הייתה של “שלום עכשיו”. יוזמיה היו כנים, אך הקרדיביליות של קריאתם הלכה ופחתה בכל פעם שאירע פיגוע וככל שהמניפולטיביות של יאסר ערפאת התבררה יותר. “שלום עכשיו” לא הביא לישראל שום תועלת, אך למתנגדיה דווקא כן; ההפגנות נגד “עיקשות” ממשלת ישראל במשא ומתן עם מצרים שימשו חלק מהמלחמה הפסיכולוגית נגד ישראל - ופייסל חוסייני, הממונה על ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, מנה את פעולות “שלום עכשיו” כגורם בכרסום האחדות הישראלית.
ומכאן לנושא אקטואלי וטרגי יותר: גורל החטופות והחטופים. התביעה להחזרתם המיידית ודאי שיותר ממוצדקת - אך אל מי היא מופנית? כשצועקים “החזרת החטופים עכשיו”, נראה שאנחנו צועקים לתוך הרוח. אנחנו רוצים לעורר את מצפון העולם (אם יש דבר כזה), אך מחלק מהנאומים והסיסמאות בכיכר החטופים ובהפגנות מול הכנסת אפשר להתרשם כאילו שהכוונה איננה למחות נגד מרצחי חמאס או המנוולים הדרום־אפריקאים בהאג, נגד האו”ם ו”הצלב האדום”, או להבדיל, ארצות הברית על כך שלא התנתה את ה”סיוע ההומניטרי” בשחרור החטופים - אלא נגד מדינת ישראל וצה”ל.
אישה אחת נצפתה בטלוויזיה צועקת ש”תישרף המדינה”, ולעתים הנושא גם מנוצל למטרות פוליטיות שאין להן כל קשר לגורל החטופים. כמו שקורה לפעמים בנושאים אחרים, יש מאבק בין הראש ללב - כאשר למשפחות זכות הדיבור היא ללב וגם אין לבוא בטענות אליהן שאינן נותנות את הדעת לכך שחמאס מקשיח את עמדתו ומגביר את סחטנותו בעקבות מה שהוא מפרש כחולשה בצד הישראלי. ואולם, להנהגה ולראשי הצבא חייבים להיות גם שיקולים נוספים - וראשית, חיי החיילים שמסכנים את חייהם יום־יום, שעה־שעה, כדי שהמדינה לא “תישרף” וכדי שייווצרו התנאים המעשיים לשחרור החטופים והחיילים שבשבי.
ואם במלחמה עסקינן, יש גם שם עכשוויזם של “ניצחון עכשיו”, מבלי להתייחס לא לתנאים הקשים שבמלחמה בעזה ולא לאילוצים המדיניים שעומדים בפני ישראל. הממשלה והצבא נחושים לחסל את הצמרת הצבאית והפיקודית של חמאס, לשחרר את החטופים ולהביא לשינוי יסודי במצב הביטחון בדרום המדינה - ואין לעמוד עם “סטופר” ביד.
וסוגיה לכאורה שונה: מובילי הרפורמה המשפטית לפני ה־7 באוקטובר אומנם לא השתמשו במילה ”עכשיו” אך הדרך שבה ניסו לקדמה שיקפה את כל הצדדים השליליים של העכשוויזם: זלזול בפרטים, התכחשות להבנות אפשריות, התעלמות ממכשולים צפויים - וכתוצאה מכך גרמו לדחייה, אולי לשנים, של החלקים החיוביים ברפורמה שנחוצים להעמדת המערכת המשפטית ועקרון הפרדת הרשויות על יסודות יציבים ודמוקרטיים - וחמור מכך, הביאו לתגובות פוליטיות של פילוג, שסע וסרבנות שעודדו את חמאס לפתוח במתקפת הדמים ואת איראן לרתום את שלוחותיה השונות לסייע בכך.
תופעת ה”עכשוויזם” האחרונה היא הקריאה להחלפת הממשלה עכשיו. המניעים הפוליטיים ברורים והם הופיעו למעשה מיד אחרי הבחירות והוחרפו אחרי ה־7 באוקטובר - ומקורם בסירוב בסיסי להכיר בעצם תוצאות הבחירות. גם על מה שמסתמכת הקריאה ברור: הסקרים מצביעים על ירידה בתמיכה במפלגות הקואליציה ובעלייה בתמיכה בחלק מסיעות האופוזיציה, אז מדוע להסתכן במערכת בחירות נוספת על כל אי־הוודאות שבה אם אפשר להגיע לחילופי שלטון “עכשיו”? יופי של רעיון.
ואולי בכלל אפשר להיפטר מכל בלבול המוח היקר הזה של בחירות ובמקום זה פשוט להחליף ממשלות על פי הסקר האחרון שמתפרסם? בהומור אפשר להקל ראש ולהתייחס לכך במשיכת כתף, אך עצם ההצעה להחליף ממשלה “עכשיו” כנראה מעיד שהדמוקרטיה, שבחירות הן חלק בלתי נפרד ממנה, לא הכתה עדיין שורשים די עמוקים בפוליטיקה הישראלית.