עד כמה רובנו מודעים לחשיבות הספריות הציבוריות? בפועל הן מאפשרות ומבטאות הרבה יותר מהחלל השקט שבתוכן ומהספרים המונחים על מדפיהן. ספרייה ציבורית היא עמדה תרבותית קדמית. בין שמדובר בספרייה קטנה באחת משכונות העיר ובין שמדובר בספרייה עירונית, או בוודאי בספרייה הלאומית.
ללא מעורבות ישראל: התוכנית השערורייתית של האיחוד האירופי לסיום המלחמה בעזה
כוחות צה"ל חשפו: כך נערכו בחמאס לפשיטה מהים לישראל
בצעירותנו היינו מחליפים ספרים בספרייה, כל אחד ואחת בקצב שלו. גם ספריות בתי הספר היו מקום מרכזי לסיפוק הסקרנות, לשיחות חברים (שקט! אמרו לנו, אבל שמחו שהגענו) ובאוניברסיטה היו בנו ש“העלו עשן” מרוב שהותם שם. נכון, היום פחות מחליפים ספרים.
יש שקונים אותם, יש ששואלים אותם מחברים ויש שכלל אינם נזקקים להם (לדעתם). אפשר גם לקרוא במחשב ואפשר לא לגעת בספר ואפילו לא להריח את ניחוחותיו המיוחדים. אבל לא כל מה שאפשרי הוא ראוי או רצוי, שהרי אחרת אין בכלל בסיס לדבר על ערכים ועל סדרי עדיפויות רוחניים והשכלתיים.
הספריות הציבוריות במיוחד הן גם מקום לפעילות תרבותית: פגישות עם יוצרים ואמנים, ערבי דיון, ניהול שיחות בענייני רוח, השקת ספרים חדשים ועוד. זכיתי להשתתף באירועים מרגשים וחשובים שהתקיימו בתוך הספרייה הציבורית. ויש כאן גם אמירה נוספת: הנה לפנינו באמצע העיר או הכפר, מבנה שתכליתו היא נפש האדם הקורא והכותב והמגיב והמתענג ממה שכתוב.
בצד כל המבנים החשובים והשימושיים, נותר מקום שאפשר “לספור” אותו אחרת. לא על פי שכר הדירה שלו ולא על פי רמת האוכל המוגש בו ולא על פי התפקידים המחולקים בו, אלא מקום שמכריז על עצמו בשקט תקיף שבלי ספרים אי אפשר ושבלי רעש גדול אפשר לפעמים ללמוד וליהנות.
אדם בא בשביל לקרוא ובשביל ללמוד. לשוחח עם עצמו כדי שיוכל גם לשוחח עם אחרים. וכל הדברים הטובים האלה נעשים יחסית במעט כסף. לא לחם ושעשועים אלא הבעה אנושית, מורשתית, אישית. איך בכלל ניתן להעלות על הדעת לקצץ באותיות האלה? איך בכלל ניתן לחשוב שגם מהמקור הזה צריך להפיק את הסכומים המוגבלים המושקעים בו?
איני יכול לשכוח את המכתב שכתב בן־גוריון בשנות המדינה הראשונות, בהיותו בחופשה קצרה במלון גלי כנרת בטבריה. הוא פנה וביקש לפתוח במפעל של צילום כתבי היד היהודיים בעולם בשלבים, גם אם אין ביכולתנו הכספית לרכוש אותם. הוא נקב בסכום התחלתי לביצוע המהלך וגייס את שר האוצר ואת נשיא האוניברסיטה העברית כדי להתחיל לנוע.
ישראל, מדינת העם היהודי, שבה עד היום הספרות מצמיחה כישרונות חשובים, ובעיקר שחיוני ביותר לטפח בה את מדעי הרוח כמעט לפני כל דבר אחר, אינה המקום שבו אפשר לקצץ את חיי הספריות, אלא רק להתאמץ ולחשוב כיצד לשפרם ולהרחיבם. זאת לא רק מלחמה על הבית אלא גם מלחמה על האנשים בתוכו.