עולמם הנסתר של העצים והצמחים זוכה לאחרונה לעדנה מחקרית. המחקרים שמתפרסמים בישראל ובעולם מגלים שלצמחים יש חושים מחודדים, כישורי חשיבה מרשימים ויכולות תקשורת מתוחכמות. הצמחים אולי חסרי תודעה, אבל הם בהחלט אינטליגנטיים הרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב. כך למשל, אפונת הגינה מעדכנת את שכניה כשהיא במצוקה. העצים מתקשרים זה עם זה, סוחרים זה עם זה בחומרי מזון ומנהלים ביניהם כלכלה שיתופית משגשגת. מתחת לפני השטח נרקמים גם דילים של עזרה הדדית באמצעות הפטריות. צמח שמגיב לאותות מצוקה משדר אותם בעצמו לצמחים שכנים נוספים וכך מתקבלת תגובת שרשרת.

מדינה שמפקירה את אזרחיה אינה יכולה להיקרא מדינה | בתו של חטוף
מדינה פלסטינית בלי הכרה בישראל פירושה מלחמות בלתי פוסקות | דעה

ט"ו בשבט מלמדנו "כי האדם הוא עץ השדה". הטבע הוא סימפוניה של צבעים בדמותו הנפלאה של הצומח, המכיל שוֹנוּת של צבעים על מאפייניהם ותכונותיהם. צבעי הטבע חיים בסוג של הרמוניה, שלום, ערבות הדדית ופרגון הדדי. בשעת מצוקה ואיום מתלכדים להם הצמחים והעצים תחת אלונקת עץ השדה, בסולידריות ובערבות הדדית. ההרמוניה בטבע מייצרת סימפוניה של אחדות הניגודים, של צבעים שמשרים אור ותקווה.

עד כמה אנו מתענגים על ניחוח שירת העשבים של רבי נחמן מברסלב: "וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד ... וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה". שירת העשבים מקדשת אף היא את ערכי האחדות והערבות ההדדית, המדגישה את היחד בצד הייחוד, ותובעת מכולם להיאסף תחת אלונקת עץ השדה.

אני כותב את מאמרי עת אני מגויס בצו 8, כמו רבים אחרים. הצבא הוא צבא העם ומגלם את ארץ ישראל היפה, הטובה והפורחת. אחוזי ההתייצבות למילואים הם מעל ומעבר. הצעירים, אותם כבר הספידו בשנה האחרונה, הם גיבורי האומה בשדה המערכה. גם בעורף מתגלה לעינינו ההון החברתי המדהים, כנבואת הנביא ישעיהו: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק".

באבחת חרבות ברזל פרצה לתודעתנו המילה - הִנְנִי. ההון האנושי והחברתי בעמנו התגייס ונכנס תחת האלונקה, בשדות המערכה הצבאית והאזרחית. "הִנְנִי" היא מילה מכוננת בתנ"ך, המציגה מהות ייחודית של שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטאלית לכלל, ללא פשרות.
האלונקה הלאומית בחזית ובעורף בימי מבחן אלו קוראת לכולם, בלי יוצא מן הכלל, להיכנס תחתיה. יש צורך ומקום לכולם. קריאתו של ביאליק היא קריאה לצו 8 צבאי ואזרחי לכולם: "לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם! בַּמֶּה? אַל־תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה! בְּמִי? אַל־תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ! מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל־נָא נַבְדִּילֶנּוּ".

ראויה שירת הניצחון של דבורה הנביאה בתנ"ך, בתום מלחמת המצווה למיטוט האויב הכנעני, להדהד באוזנינו בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה: "בבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ, ד'... אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד' אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים".

כך על כולנו מתחת לאלונקה הלאומית, לשלב ידיים, בערבות הדדית של אמונה, תקווה ואורך רוח, בסבלנות וסובלנות, ולדעת שהדרך עודנה ארוכה. כמו בשירה של נעמי שמר: "אתה רואה אדם בצל התאנה?/ איני רואה אדם בצל התאנה!/ אולי בצל הגפן שם מנוחתו?/ איני רואה דבר, איני רואה אותו/ אתה רואה עצי זיתים ושדה חיטה/ ואיך שביניהם פורחת השיטה?/ אולי אני בגלל השמש מסנוור/ איני רואה דבר, איני רואה דבר/ סימן שעוד לא הגענו.../ וצריך להמשיך ללכת/ וצריך להמשיך לצעוד/ והדרך עוד מושכת ארוכה". 

הכותב הוא מנכ"ל עמותת מלבב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון