בימים הקרובים תתפרסם החלטת בית המשפט הבינלאומי בהאג בנוגע לסעדים הזמניים שהתבקשו על-ידי דרום אפריקה במטרה לעצור את רצח-העם שלטענתם ישראל מבצעת בעזה. חשוב לציין שההחלטה אינה עוסקת בשאלה האם ישראל מבצעת או לא מבצעת רצח עם. ההכרעה המשפטית בנוגע לשאלה הזו תתקבל בעוד מספר שנים. בשלב הזה בית המשפט הבינלאומי צריך להחליט האם אפשרות הזו בכלל תתכן, וככל שכן, אילו סעדים, לדעת בית המשפט, יעזרו למנוע התפתחות כזו.
בשם הבכירים שלא לקחו אחריות: אני מתנצל בפני עידן עמדי | בן כספית
האסון הגדול במלחמה הנוכחית שלא מדברים עליו | יצחק בריק
אחד הדברים הראשונים שלומדים סטודנטים למשפטים הוא שיש הבדל בין אמת עובדתית ואמת משפטית, והעובדה שהצדק נמצא עם אחד הצדדים לא בהכרח תוביל להכרעה כזו בהליך משפטי. זאת המציאות שבה נמצאת כרגע ישראל בזירה הבינלאומית לקראת ההכרעה בשאלת הסעדים הזמניים. האמת העובדתית היא שישראל לא מבצעת רצח עם. הסיבה היחידה, או לפחות העיקרית, שהאמת המשפטית עלולה להסתבך היא ההתבטאויות השערורייתיות והפסולות שנשמעו על-ידי פוליטיקאים, פרשנים, ידוענים ואף חיילים בשטח הקוראים לשטח את עזה, להטיל פצצות אטום ופוסלים את ההבחנה בין מעורבים ללא-מעורבים.
כדי להוכיח שמתבצע רצח עם מבחינה משפטית צריך להראות שיש מעשה - פגיעה בקבוצה לאומית, דתית או אתנית ככזו, ויש כוונה מיוחדת לפגוע בקבוצה במטרה להשמיד אותה באופן מלא או חלקי. צריך את שני החלקים, המעשה והכוונה, רק אחד מהם לא מספיק. עובדתית, אין מעשה ואין כוונה. משפטית, כפי שראינו בהצגת הטענות של דרום אפריקה, את המעשים ניתן להציג באופן חד-צדדי, וכאשר אוספים את הטענות יחד, נוצר המצג לפיו טיעונים שנשמעו על-ידי פוליטיקאים מובילים וזוטרים כאחד, מחלחלים מטה ומגיעים לציבור הרחב (התבטאויות ידוענים) ולצבא (התבטאויות חיילים) ויוצרים מראית עין של כוונה.
ההליך בבית המשפט הבינלאומי בהאג בנוגע לרצח עם ימשך, כאמור, עוד שנים רבות, ובסופן אני מאמין שישראל תצליח להוכיח שהאמת המשפטית זהה לאמת העובדתית. עם זאת, גם אם הסעדים שביקשה דרום אפריקה לא יתקבלו במלואם וישראל לא תדרש להפסיק את הלחימה, עצם קבלת הסעדים יצמיד לישראל אות קין של חשש לקיומו של רצח עם. לאות קין כזה עשויות להיות השלכות פוליטיות, דיפלומטיות, כלכליות וחברתיות רבות, בטווח הקצר והארוך.
היבט נוסף שבו יש אמת עובדתית הוא האסון ההומניטרי שמתרחש כרגע בעזה. עשרות אלפי הרוגים, רובם נשים וקטינים. בנוסף, מאות אלפים שנמצאים בחוסר נגישות למזון, מים, תרופות וחשמל. לא מזמן ארגון "Human Rights Watch" פרסם דו"ח שקובע שישראל מרעיבה אזרחים לא מעורבים כאמצעי לחימה. הדו"ח יוצר קשר ישיר בין הלחימה של ישראל לפשע המלחמה של הרעבת האוכלוסייה האזרחית. גם במקרה הזה, האמת העובדתית היא שישראל מקיימת מצור כנגד החמאס, ופעילות צה"ל אינה מכוונת כנגד האוכלוסייה האזרחית. הרעב שנכפה על האוכלוסייה האזרחית בעזה אינו היעד, אלא נזק אגבי, ואין ספק שהנזק הזה מתגבר בשל כך שחמאס נוטל את הסיוע ההומניטרי קודם כל ללוחמים שלו, ולא מאפשר לסיוע להגיע ישירות לנזקקים האזרחיים.
כדי להתמודד עם האמת המשפטית ישראל צריכה להראות שהיא מאפשרת כניסה של סיוע הומניטרי, ובכלל זה אוכל, מים ותרופות, לעזה, כפי שהיא נדרשת לעשות לפי כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי החלים לגבי הסכסוך. אחד ההיבטים שלא עמד לטובת ישראל במאבק המשפטי והציבורי היה ההחלטה למנוע כניסת משאיות וסיוע הומניטרי דרך כרם שלום, אשר מיועד למעבר סחורות כאלו, ולהגביל את הסיוע דרך מעבר רפיח בלבד. הגבלה אשר צמצמה, ביודעין, את כמות הסיוע ההומניטרי שניתן היה להכניס לרצועה. היבט נוסף היה שוב, התבטאויות חסרות אחריות של פוליטיקאים ואישי ציבור, אשר קראו וקוראים למנוע כניסת סיוע הומניטרי, או לחלופין, לתלות את כניסת הסיוע בשחרור החטופים.
לצערי, הסיכוי שהלקח יופנם ונראה ירידה משמעותית בהתבטאויות הוא קטן בשל אותם שיקולים פוליטיים פנימיים וזוטרים שהובילו לכך מלכתחילה. זה לא אומר שישראל תורשע ברצח עם בבית המשפט הבינלאומי, וזה לא אומר שישראל מבצעת את פשע המלחמה של הרעבת האוכלוסייה האזרחית. מדובר בתחנות רוח אשר ההתבטאויות עזרו לייצר, ועתה המערכת המשפטית של ישראל צריכה להילחם בהן ביד אחת, כאשר היד השנייה מופנית פנימה במטרה לנסות למנוע התבטאויות נוספות. ההחלטה בנוגע לסעדים הזמניים בהחלט תיתן לנו אמת מידה בנוגע להצלחת המאבק.