סוגית חיסול החמאס הפכה לאינטרס הביטחוני המרכזי. אנחנו נלחמים בבני העוולה שעוללו את זוועות השביעי באוקטובר ועדיין מחזיקים בחטופים. אבל בעולם גלובלי, אנחנו כבר לא עם לבדד ישכון, אפילו לא בסוגיות הנוגעות לביטחון מדינת ישראל. האינטרסים הביטחוניים שלנו משולבים באלו של בנות בריתנו. הצלת החטופים, ניצחון בקרבות והשיקום הלאומי שלנו נטועים כולם בתוך מארג בינלאומי והאילוצים הנגזרים ממנו.
ההסברה הישראלית לא הצליחה לזעזע את העולם, אך אסור שזה ירפה את ידינו | דוד בן בסט
להתמודדות בתקופת הלחימה יש לזכור "כי לעץ יש תקווה" | דעה
עם כל הזעם ולמרות שהצדק איתנו, סרבנות מדינית וקוצר רואי אסטרטגי עלולים להוביל אותנו לאסון נוסף. בשבועות האחרונים עלו בישראל קולות המצביעים על סתירות אפשריות בין מיטוט החמאס לבין החזרת החטופים. בסרבנותה המדינית, הממשלה עשויה להוביל לסתירה הרת גורל לא פחות: סתירה בין התמקדות טוטאלית במיטוט החמאס לבין שמירה על ביטחון ישראל.
ביטחון מדינת ישראל תלוי בתהליכים ובגורמים בינלאומיים. נושאות המטוסים האמריקאיות שנשלחו לאזור באוקטובר מנעו התלקחות של חזית שניה כאשר הבטן הרכה שלנו הייתה חשופה. החימוש שהאמריקאים מספקים לנו הכרחי לניהול הלחימה. היירוט בידי מדינות שכנות של טילים ששוגרו לעברנו שומר עלינו. התלות הביטחונית משתקפת גם בהשלכות כאשר התעלמנו מבנות הברית שלנו, כמו מההתרעה המצרית על המתקפה ימים ספורים לפני השביעי באוקטובר.
בהינתן התלות הזו, עלינו להבין את מארג הכוחות, מה דרגות החופש שלנו בתוכו, ומה האינטרסים של השחקניות האחרות, ובראשן ארה״ב וסין. באביב של שנה שעברה הצליחו הסינים לדרוך לאמריקאים על היבלות המזרח תיכוניות שלהם כאשר במהלך דיפלומטי מפתיע חיברו בין האירנים לסעודים. לתעוזה בחיבור של שני הארכי-אויבות, הסונית והשיעית, נוספה גם החוצפה של ניסיון סיני להשפיע דיפלומטית בזירה שנחשבה בשליטה אמריקאית.
התגובה מוושינגטון לא איחרה לבוא והתאפיינה בדיפלומטיה על סטרואידים שמטרתה חיזוק מזורז של הציר של בנות הברית האמריקאיות באזור, כולל המצרים והירדנים. ומבחינת האמריקאים, מעל כולם עמדו ועומדים הסעודים. למרות שמדובר במדינה שביתרה את גופתו של עיתונאי שהיה מתנגד משטר, ריאד היא המתחרה המרכזית של טהרן על הגמוניה אזורית. וממשל ביידן מוכן להרחיק לכת כדי להכות שוק על ירך לא רק את המשטר בטהרן, אלא גם את שתי התומכות המרכזיות שלו – סין ורוסיה. אם יצליחו במזרח התיכון, יוכלו האמריקאים לשלוח סיגנל ברור לקו בייג׳ינג-מוסקבה לגבי זירות אחרות כמו אוקראינה וטאיוואן.
הממשל מרוכז בסעודיה. לדוגמא, כחלק מהסכם כולל שיכרוך בתוכו גם נורמליזציה עם ישראל, שוקלים בוושינגטון להעניק לסעודים יכולות גרעיניות שימקמו אותם בעמדת כוח היסטורית מול האירנים. זו נקודה תקדימית בהקשר של מדיניות אמריקאית, שמשתקפת גם באמנות בינלאומיות, כנגד תפוצה של נשק גרעיני. העובדה שבוושינגטון מוכנים לשקול מהלך שמשמעותו נשק גרעיני באזור נפיץ ממילא, ולא פחות מכך הענקה של יכולת כזו למדינה ריבונית אחרת, מעיד עד כמה גבוה ניצב הנושא בסדר היום שם.
אינדיקציה מרכזית לכך היא העובדה שלמרות שהפוליטיקה בוושינגטון מקוטבת מאי פעם, לסוגיה הזו גם הרפובליקנים שותפים. הסנטור הרפובליקני, לינדזי גרהאם, ערך בחודשים האחרונים מספר ביקורים בישראל ובסעודיה בהקשר הזה. נדיר למצוא סוגיות עליהן מסכימים משני עברי המתרס הפוליטי בארה״ב. ההתמקדות בציר הסעודי כנגד המהלכים הסינים במזרח התיכון היא דוגמא לאותו זן נדיר. ההסכמה היא עקרונית ומעשית, כיוון שבממשל גם יודעים שהם יזדקקו לאצבעות של אותם סנטורים רפובליקנים במידה והמהלך יגיע להצבעה בסנאט.
ואנחנו? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפנות גב למהלך בגיבוי רחב כל כך בוושינגטון. מבחינת האמריקאים ובנות הברית שלהן במערב, מאבק הטיטנים כנגד הסינים קשור למהלך בציר הסעודי, שקשור ליציבות השלטון בירדן ולשמירה של מצרים כבת ברית. במציאות כזו, ישראל חשובה ככל שתהיה, וגם חמאס והפלסטינאים, הם חלקים בפאזל שהממשל מעוניין לסיים ולהרכיב בהקדם, בייחוד בשנת בחירות.
סרבנות מדינית ישראלית - כולל ניתוק ממצרים והעלבה של הקטארים - לא באמת תשמור על ביטחוננו. בטווח הקצר, תצמצמם סרבנות כזו את יכולתנו להילחם באופן אפקטיבי בחמאס ובגורמים נוספים באיזור. היא גם עשויה לחסל את הסיכויים להשבת החטופים. בטווח הארוך, סרבנות כזו עלולה להצטייר כמי שהכשילה מהלכים שנתפסים כקריטיים בוושינגטון ובבירות אחרות במערב, כמו גם בבירות שהכרנו כידידותיות במזרח התיכון. למרות שהיא מוצגת במושגים של הבנה אסטרטגית, הסרבנות המדינית נובעת משיקולים פוליטיים צרים. אבל עוד לא נולד השיקול הפוליטי הצר שייתן הצדקה היסטורית למי שיותיר אותנו בודדים בצריח.
אודי זומר הוא פרופ׳ למדע המדינה באוני׳ ת״א ועמית מחקר באוני׳ של העיר ניו יורק