מההצעה שהעלה ביום שלישי השבוע שר הביטחון יואב גלנט משתמע כי הוא התעדכן ככל הנראה משני מקורות. הראשון, הסוגיה המפורסמת במסכת בבא מציעא שעוסקת בטענות משפטיות באשר לרכוש שבמחלוקת. השני, טור דנן ב״מעריב״. לפני שלושה שבועות העליתי כאן הצעה שלפיה שרי המחנה הממלכתי צריכים לדרוש מנתניהו לקבוע מועד לבחירות. בני גנץ טרם העלה את ההצעה, בינתיים גלנט נטל את היוזמה.
על פניו, המועדים שמציע גלנט הם לעג לרש ועלבון למבקש מוצא מהפלונטר שאליו נקלענו. שנתיים או חצי שנה אחרי תום המלחמה, אומר שר הביטחון, לפי המוקדם. שנתיים זה נצח וגם - כמעט סוף הקדנציה, פחות משנה עד מועד הבחירות שנקבע בחוק. אף ממשלה בישראל מאז נובמבר 1988 לא הוציאה את ימיה. הקדמת הבחירות בשמונה־תשעה חודשים היא שגרה, ומאז הקמת הממשלה הנוכחית, שלא לדבר על 7 באוקטובר, השגרה היא מאיתנו והלאה.
כל זיקה בין מועד תום המלחמה לבחירות היא מתכון בטוח להמשך המלחמה, שכן הפה שאסר הוא הפה שהתיר: הממשלה היא שמגדירה את תום המלחמה. ועם זאת, גלנט מודה שממשלת 64 יכולה לטעון רק למחצית הטלית. הטענה ״כולה שלי עד הבחירות שנקבעו בחוק״ כבר לא מחזיקה מים.
על הנייר, לקואליציה 64 מנדטים בכנסת, נכס צאן ברזל. בפועל, מ־7 באוקטובר היא מת מהלך. מנדט מהציבור הוא חמצן של כל ממשלה, ועם פלישת חמאס - ממשלת ה־64 איבדה את המנדט. מאז היא מחוברת למכונת ההנשמה וחיה על סמים ממריצים. להמחשה, כנס ״הניצחון״ שנערך בבנייני האומה השבוע. מי שמחובר למציאות - נלחם נגד האויב במלוא העוצמה ומרחיב יישובים בשקט, אם הוא מעוניין בקידום מפעל ההתיישבות ביו״ש. מי שפועל תחת השפעת הסם - מקפץ על הבמה ומשמיע קריאות ניצחון בגרון ניחר כשחיילינו עדיין בחזית וחטופינו עדיין בסכנת חיים. ובמקום לבנות בשקט, משחרר צעקות על הקמת יישובים בעזה וטרנספר.
וישנו מי שמחובר למכונת הנשמה, שואב חמצן ממסיבות עיתונאים חוזרות ונשנות, ולעתים מתקשה להתכתב עם המציאות. או שהוא טוען כי בכלל היה יו״ר האופוזיציה בתקופת ההתנתקות, או מתלונן שבמשך שנים מחה נגד הקונספציה של הכלת חמאס והתריע, אבל לא הקשיבו לו. מן הסתם, מישהו אחר כנראה ישב על כס ראש הממשלה מאז 2009. יש שהוא מגדיל לעשות ומטיח בעיתונאי שזה עתה השלים מאה ימי לחימה בעזה, ״אתה נלחם נגדי, ואני נלחם נגד חמאס״.
רוקד על שבעה חבלים
בחמש חזיתות פוליטיות נלחם בימים אלה בנימין נתניהו. האחת, הבולטת יותר לעין - מול האגף הצעקני הרדיקלי, זה של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. החזית מול השניים מורכבת גם בגלל היריבות בין השר לביטחון לאומי לשר האוצר. בן גביר מבקש לשמר את נסיקתו בסקרים, כולל על חשבון סמוטריץ', בעוד ראש הציונות הדתית נאבק על חייו, כשהבוחר מאיים להשליך אותו לפח הפוליטיקה הישראלית, לצד מרב מיכאלי. על כן כל אחד מקצין ומדרבן את השני - ושניהם ביחד ולחוד מאתגרים את נתניהו.
החזית השנייה היא מול חברי סיעתו שלו מהספסלים האחוריים, דוגמת גלית דיסטל אטבריאן וחנוך מילביצקי ונוספים, אשר צניחת הליכוד בסקרים היא מוות פוליטי מבחינתם. החזית השלישית היא מול בכירי מפלגתו, שכבר מחממים את המנועים. הם כבר השאירו מאחור את השלב ״אחרי ביבי״ ועברו לנוהל ״יחד עם ביבי״, במקרה הטוב מבחינתו, או לנוהל ״במקום ביבי״, במקרה הרע יותר.
החזית הרביעית - מול שרי המחנה הממלכתי ותקווה חדשה, שאף הם מחממים את המנועים וייאלצו בקרוב לקבל החלטה. וישנה החזית החמישית, מול האופוזיציה. יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הם לא תמיד חזית אחידה, אך ההבדלים בין השניים הם לא במישור שמאפשר לנתניהו להפעיל את העיקרון ״הפרד ומשול״. ועוד לא דיברנו על החזית המדינית - מערכת היחסים הסבוכה שבין נתניהו לבית הלבן. מחד, אנחנו חייבים את ארצות הברית ממכלול סיבות, והראשונה והקריטית שביניהן - אין תחמושת, אין מלחמה. מאידך, העימות המתוקשר עם האמריקאים מתחזק את האגף הרדיקלי בקואליציה.
אה, כן. יש חזית נוספת, החזית הציבורית. בסביבתו של ראש הממשלה לא חסרים מי שמנסים לצבוע את המאבק לשחרור החטופים בגוון פוליטי - אך זו חזית בפני עצמה. מה שמעניין את המשפחות הוא מבחן התוצאה, והשלכות פוליטיות אלה או אחרות מבחינתן לא מעסיקות אותן כהוא זה.
גם להטוטן־על יתקשה לשמור על שיווי משקל כשהוא רוקד על שבעה חבלים. אולי נתניהו של פעם היה מצליח לתמרן, נתניהו של היום כבר אינו מסוגל. ההכרעה שיצטרך ראש הממשלה לקבל בעימות בין גלנט לסמוטריץ' בסוגיית מינוי מ״מ ראש המנהל האזרחי ביו״ש, היא דוגמה לכך.
והעיקר, כל הכרעה שתתקבל על ידי נתניהו תגלגל עליו את האשמה כי החליט את מה שהחליט בגלל אינטרס פוליטי צר. הוא בגדר חשוד מלכתחילה ולא בשל ההליכים המתנהלים נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא בגדר חשוד כי הוא מנהל בעת משבר לאומי חסר תקדים קואליציה מלאכותית צרה שאיבדה את אמון הציבור. על כן, כל הכרעה שלו תתפרש בציבור כוויתור - לבן גביר, לביידן, לרונן צור. כי אין לנתניהו מנדט להכריע.
לא המדינה שהכרנו
ישנו חשש שכרסם ברבים מאיתנו מתחילתה של מלחמת חרבות הברזל ואשר כבר לא ניתן להדחיק אותו ולהתעלם ממנו. ישראל ניצבת בפני בחירה שהיא אולי נוראית מכל, בחירה בין שתי מטרות המלחמה. אני לא יודעת אם ממשלת אחדות רחבה הייתה מסוגלת ליישם את שתי מטרות המלחמה גם יחד. אולי הרכב גדול יותר היה גורם ליצירתיות בחזית או במישור הדיפלומטי. אולי אווירה ציבורית רגועה יותר, נטולת חדשות ולעומתיות כואבת, הייתה מעודדת תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה. ואולי לאף הנהגה לא היה פתרון קסם.
שתי המטרות הן מטרות אסטרטגיות ממדרגה ראשונה. באשר למיטוט חמאס, אין חולק. אבל גם שחרור החטופים הוא מטרה אסטרטגית ולא משימה נלווית או מבוקשן האישי, מוצדק ככל שיהיה, של המשפחות. ערך חייו של כל אזרח וכל חייל הוא מאבני היסוד שעליהן מושתתת המדינה. מדינה שתפקיר או שתקריב 136 מאזרחיה שנחטפו מבתיהם, היא לא מדינת ישראל. וכן, מדינה שלא ממוטטת את האויב שפגע בה קשות, גם היא לא מדינת ישראל שהכרנו.
כל הכרעה לאומית יש לקבל בידיים נקיות, כל שכן הכרעה לאומית קיומית, מחרידה, מכאיבה וכואבת. אנחנו חייבים לדעת ולהאמין שזו הכרעה נחוצה. שזו ברירת מחדל שנעשתה משיקולים לאומיים בתום התחבטות קשה והתייעצות יסודית. נכון, אין פוליטיקאי נטול מניעים אישיים. בשביל לקבל הכרעות בסדר גודל שכזה נחוצה הנהגה קולקטיבית. ממשלת אחדות רחבה. וממשלת אחדות פירושה ממשלה פריטטית. לא ממשלת 64 שאליה צורפה - על אף התנגדותה של הגברת הראשונה - מפלגה נוספת אבל היא מנועה מלהכריע משום שעל הנייר יש לממשלה המקורית 64 וגם משום שלא תתקבל אף החלטה שעשויה לפגוע בשלמות הקואליציה המקורית.
גלנט קורא את המפה. הממשלה לא יכולה יותר לטעון ״כולה שלי״. ומי שמבקש חצי, מסכמת המסכת בבא מציעא את הדיון, מקבל רבע. זאת בדיוק הפרופורציה: בשקלול סקרי דעת הקהל, נתניהו, בן גביר וסמוטריץ', הכוחות שמתנגדים לממשלת אחדות רחבה, מביאים רבע מכלל המנדטים.
כל הסימנים מצביעים על שנת 2024 כשנת בחירות. גם גלנט מזהה את הכיוון. הבעיה היא שהזמן אוזל. אין לישראל הלוקסוס לדחות את ההכרעה עד לאחרי הבחירות. אי־אמון קונסטרוקטיבי שמוביל להקמת ממשלה רחבה שהעלה לפיד, הצטייר לפני כחודש כרעיון דמיוני, אוטופי, תמים להחריד. אבל לא מן הנמנע שנגיע לגשר.
זהו אינטרס פוליטי מובהק של מרבית חברי הכנסת: חלק גדול מחברי הבית לא יחזרו למשכן אחרי הבחירות. לו נערכה בכנסת הצבעה חשאית על אי־אמון קונסטרוקטיבי, כל מועמד היה זוכה ברוב של 80־90 קולות. ובאופן נדיר, אינטרס פוליטי צר של עסקנים פוליטיים תואם צורך לאומי דחוף: את ההכרעה הקשה חייבת לקבל הנהגה רחבה שזוכה לאמון ציבורי. מי יודע, אולי הסיכוי קיים.