בחודשים האחרונים אנחנו שומעים שוב ושוב אמירות שמטרתן להסות כל גילוי חולשה פומבי, לבל אויבינו ישמעו. משפחות החטופים דורשות את יקיריהן בחזרה הביתה עכשיו? ששש, סנוואר שומע ומעלה את המחיר. תושבי הצפון מסרבים לחזור ליישוביהם עד שיהיה שקט בגבול? ששש, נסראללה שומע ומגביר את איומיו.
אז הנה מחשבה: במקום להשתיק את כל מי שמעז להביע חשש כזה או אחר או רצון להשיב את יקיריו כי "זה מחליש אותנו", צריך להבין שגם אם האויב רואה בהפגנת כאב ופחד נקודות חולשה, אנחנו לא הם. וזו בעצם העוצמה שלנו. אנחנו כואבים, אנחנו מפחדים ואנחנו מוכנים לשלם מחיר כואב כדי להציל חיים, אם זה באמצעות פינוי יישובים כדי לא לסכן תושבים ואם זה באמצעות עסקה עם השטן כדי להביא להחזרת חטופים - פשוט, כי בניגוד להם, אנחנו מקדשים את החיים. אנחנו לא מקדשים את האדמה על פני החיים. אנחנו לא מפקירים את החיים בשבי בידי הגרועים שבאויבינו.
נכון, אחד הדברים שלמדנו ב־7 באוקטובר הוא שאנחנו צריכים להבין יותר את השפה של אויבינו ולא להחיל עליהם את התפיסה המערבית שלנו, שגורסת שאם רק נעניק לאדם חיים נוחים ופרנסה לא יהיו לו סיבה ורצון להרוג ולמות ומניחה שגם לטרוריסטים יש שיקולים רציונליים. אבל להבין את השפה שלהם, לא אומר לדבר בשפה שלהם.
ואגב, האויב אכן מאזין ומכיר את החברה הישראלית היטב, ולכן, גם אם הקולות הללו של משפחות חטופים, משפחות שכולות, מפונים וכל נפגע אחר מהמלחמה יושתקו, גם אם נחריש, לא "נפגין חולשה", לא נגיד שקשה ולא נשדר הלוויות - זה לא ישנה את תפיסתו של האויב אותנו.
ולכן, אין טעם ואין צורך לנסות להסתיר את מי שאנחנו באמת. אנחנו צריכים להיות גאים בכך שאצלנו יש סולידריות וערבות הדדית בין האזרחים בעוד שאצלם מנהיגים מתחבאים במנהרות או בבונקרים, בזמן שאזרחים נשלחים לשמש להם כמגן אנושי. אנחנו צריכים להיות גאים בכך שלנו יש תאוות חיים, ולא תאוות דם ותאוות מוות. אנחנו צריכים להיות גאים בכך שאצלנו מעל הכל נמצאת הדאגה לילדים שלנו, גם אם הם כבר חיילים וגם אם הם כבר הורים בעצמם, ואילו בתוך גני הילדים ובתי הספר שלהם הם אוגרים אמצעי לחימה. אנחנו צריכים להיות גאים בכך שאצלנו כל אזרח, כל נופל, כל חטוף, הם עולם ומלואו, בעוד שאצלם אין ערך לחיי אדם.